זה כבר כמה ימים שאני שוב את הראש איך להתייחס לכיסוי התקשורתי הבלתי נסלח של ההתבהמות בכנסת ישראל, בכל הקשור לחברת הכנסת חנין זועבי.

זה  כבר כמה ימים שאני מדפדף בעיתונים, צופה בתוכניות האקטואליה בטלוויזיה, במהדורות החדשות, מאזין לרדיו – ושומע רק צד אחד.

זה כבר כמה ימים שאני שומע על עוד משט (איך נראו חיינו לפני שהביטוי הסתמי הזה כבש את הכותרות?) שיוצא לדרך, פעם מלבנון, פעם מלוב, אחד מאיראן ובאמצע מצרים וקפריסין ויוון. אני רואה את הקולות ולא מאמין. זה רק אני, או שכולם כאן התחרפנו באופן גמור וסופי?

זה כבר כמה ימים שאני מחכה לאיזה קול שפוי. מישהו נורמלי. איזה עיתונאי, כותב, בעל טור, פרשן, עורך – מישהו שייקח את העיתון שעליו הוא אחראי, את מהדורת החדשות שהוא עורך, את התוכנית שהוא מנחה – ויעשה משהו בתקווה לעצר את הטירוף. את הטמטום, את האווילות.

זה כבר כמה ימים שאני שובר את הראש מה עוד אפשר לכתוב על החושך הזה. מה עוד אפשר להגיד שלא נאמר וגם לא ייאמר. זה כבר כמה ימים שאני מתבונן במציאות המוטרפת הזאת בעיניים פעורות ולא מאמין שכאן אני חי.

עיתונאים אוהבים להכריז על זה שהם נלחמים עד לטיפת הדיו האחרונה שלהם למען הדמוקרטיה. עיתונאים נהנים להתבשם במילים האמיצות שלהם, בטורים המבריקים שהם מצליחים לייצר, בסדר היום שהם מצליחים ליצור. ובפועל? נאדה. חוץ כמובן מהחשודים המידיים, ע"ע גדעון לוי, עמירה הס ואולי עוד כמה כותבים-אורחים – כל השאר נטועים כל-כך עמוק בישבני המקורות שלהם, בקצינים הבכירים, בשרים המקושרים, בנרטיב המאוס של טרור-משט-טורקים-ערבים-העולם-כולו-נגדנו – שהם לא רואים את ערוותם שלהם.

כמה עוד אפשר לאכול את התבשילים הסרוחים האלה, שמגיעים לשולחן המערכת כמו מנה חמה שצריך רק לצקת עליה כוס מים רתוחים? כמה עוד נשמע על הכבוד הלאומי המאוס הזה? על הסכנה המיידית והוודאית לביטחון המדינה? על הטורקים כפויי הטובה? על ה-טרור-טרור-טרור-טרור...רור?

אף עיתונאי, שום עיתון, לא קם ואומר די. עד כאן: מסיתים – נמאסתם. נכון, היה קול אחד כזה, דייויד לנדאו בהארץ. על זה בדיוק נאמר קול קורא במדבר.

וזה לא שנציגי הציבור הערבים כאן לא תורמים את שלהם. כן, גם חנן זועבי ובעיקר ד"ר אחמד טיבי. אם לנו יש לפחות כמה קולות שאפשר להבדיל ולבדל ביניהם, הצד השני מזמר כמו מקהלה מיומנת. אותו קול, אותו הצליל, תמיד אותו הנרטיב. נכון, הם הצד המקופח, הנגזל, המיעוט – אבל ראבאק, אולי טיפת היגיון ופרגמאטיות? מה לא אנחנו יודעים היטב. אבל מה כן?

אצלנו יש ימין ושמאל (זאת אומרת, היה שמאל. פעם. היום קשה לאתר אותו גם במיקרוסקופ), יש את ליברמן ואת חיים אורון, יש את ביבי וישי, יש את ליברמן ואורלב. אף אחד מהם (כמעט) אינו כוס התה שלי, אבל יש לפחות כמה קולות במקהלה העליזה הזאת. בצד השני – כולם דתיים פונדמנטליסטיים. לכאורה כמובן. הדתיים למיניהם, מסיתי המסגדים, הדרשנים – מתערבבים היטב עם הדוקטורים והפרופסורים והמשכילים ואנשי החליפות והאפטר-שייב היקר. ככה בדיוק נראה ייאוש.

זה כבר כמה ימים שאני קם בבוקר והולך לישון בערב, ומתיישב על הכיסא, וקם, ורוצה לצעוק אבל נשאר בלי מילים. והדבר היחיד שנתקע לי בראש זה המשפט האחרון ברשימת העקרונות של העיתון הדמוקרטי מכולם, העיתון של המו"ל הנאור שלדון אדלסון: "לזכור שאנחנו ישראלים". לא לזכור שאנחנו בני אדם, לא לזכור שאנחנו ייצורי אנוש, לא לזכור שאנחנו חברה דמוקרטית, בטח לא לזכור שאנחנו (הם) עיתונאים.


פורסם לראשונה במגזין הבלוגים "במחשבה שנייה"