הפועל של סבא וסבתא נסע, חופשת מולדת בתאילנד. אי לכך ועקב היותי נתינה נמרצת בממלכת החופש הגדול, התגייסתי לשמש כפועלתאילנדי לעת מצוא. 

מספר מסקנות לאחר שבוע וקצת של עכברוּת כפר:

* קשה להתייחס לעצמך כעובדת ברצינות רבה מדי כשפעם בכמה שעות המעסיקה מתקשרת לבדוק אם אני שותה מספיק.

* ככל שעטיני הפרה מלוכלכים יותר כך גדל הסיכוי שהיא תהיה פרה עצבנית, כך שיתקבל השילוב הקסום של הצורך להשקיע זמן רב בניקיונה והרצון להיפטר ממנה בזמן הקצר ביותר.

*המחשבה שאפשר לחסל את כל ה'ממזרים'-ענפים קטנים שיוצאים מבסיס הגזע ומנסים להחזיר את העץ למצב שיחי- מוטעית מיסודה. אפשר אולי, במקרה הטוב, לדלל אותם. באופן יהודי משהו צומחים ממזרי הרימון במקומות שהם הכי פחות רצויים בהם, ומסרבים להיות מוכחדים גם אל מול הלחץ העיקש ביותר.

*ומתוך עקרון דומה,  זה לא משנה שלא קטפנו אפרסקי בּרַרַה- להווי פירות קטנים, חבולים, אכולים, מעוותים ולא יוצלחים האופן כללי- ואפילו נזהרנו מהם מאד, ברגע האמת ימלאו הבררות את הארגזים ככוכבי השמים.

*התגובות למראה יהודייה שעושה "עבודה של תאילנדים" קיצוניות מספיק בשביל שבשלב די מוקדם של העסק תתקפי ביראה ציונית כשאת מסתכלת במראה.

*חם. חם. חםםםםםם

וכך נראה יומו של עכר הכפר:

השעון מצלצל בחמש. העכבר קם, מקלל את כל ענפי המשק בשמם הוא מצליח להיזכר, מצחצח את שיניו ולובש את בגדי החליבה.

טרם הספקת להתקין את מכונות החליבה על כל מחזור הפרות הראשון, נכנס סבא (להלן-הבָּלַבָּית) ומודיע לדוד שמופקד על הרפת (להלן- הבֵּנְמַמְשיך) ש"אני מצטער, אתה חולב היום לבד. אמא קבעה שיווק, והסוייחר הנבלה רוצה את הפרי בשמונה וממויין".

אי לכך, רץ עכבר אל הכפר הבית, מחליף את בגדיו ומתיישב מאחור בארגז של הטנדר, בדרך למטע.

כשמגיעים, כובש לו כל אחד שורה ומתחיל לקטוף במרץ. זו עבודה נעימה, שקטה ומהורהרת. איש איש ושורתו, רק מדי פעם קוראים לאחר כדי לראות "איזה פרי מצאתי פה, רק מלהסתכל רואים שיש לו טעם גנעדן"

בשבע וחצי מעמיסים את ארגזי האפרסקים על הטנדר, לחזור. נוסעים בין השדות, אני דחוקה בין הפירות הבשלים. גם השמש הבשילה לנו מאחורי הגב כשעבדנו, והבוקר יפה. האיכרים והפועלים המוקדמים מסתכלים עלי בתמהון מסויים, מה אני עושה במקום הישיבה של התאילנדי. משמאלנו פרדס, מימיננו כרם. חייבים להעריך את יופיים של אשכולות הענבים הגדולים והאדומים, אבל יש לעשות זאת (ממש כמו בספר של מאיר שלו) בעיקום אף וברטינה קלה, יען שאביו של בעלי הכרם היה מסוכסך עם סבא, ואנחנו גם לא שוכחים כלכך מהר שהוא עצמו היה וילדע חאייע לא קטן כשהיה ילד.

ארוחת בוקר. בעיתון הכל מגעיל אבל עכבר הכפר שומר על שפיותו, ועל כן מעמיד פנים שלא קרא דבר ונפנה לפינת התשחץ-סודוקו-שחורופתור.

שעת החזרה לעבודה. היום, כמו אתמול וכמו מחר, מתקינים תומכות לענפי הרימונים שנוטים להישבר מכובד הפרי בעונה. ככה זה, את ענפי הרימון החיים והמרדנים מרסנים בעזרת מקלות מתים ומאולפים היטב. 

זו עבודה שיש בה קושי- הרימון הוא חסיד נלהב של כח המשיכה, ושפלת יהודה חמה ולחה בבוקר המאוחר בחודש יולי. טוב להגיע לבקבוק המים ששתלתי בקצה השורה.

הבוקר מתקדם ומתחמם והופך  לצהריים, שמביאים איתם ארוחה ולאחר מכן, באופן בלתי נמנע, את שנת הצהריים. שנת הצהריים היא חלון זמן מקודש בסדר יומו של עכבר, ואבוי למי שיפריע אותה.

בחמש קמים, קפה, חליבה. 

הערב מוקדש, בדרך כלל, לבני המשפחה השונים הפזורים במושב.

באחת עשרה לערך הולכים לישון.

כמה דקות אחר כך מצלצל השעון המעורר של חמש, ויום חדש מתחיל.