כולנו אוהבים לצטט את שתי האמירות, זו של הלל הזקן "מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך": ובמקור: "דעלך סני לחברך לא תעביד - זו היא כל התורה כולה, ואידך - פירושה הוא, זיל גמור" (תלמוד בבלי, מסכת שבת ל"א,) תרגום: מה ששנוי עליך לחברך אל תעשה, והשאר תורה היא, לך למד " (תלמוד בבלי, שבת ל"א ע"א).

לבין זו של רבי עקיבא: " 'ואהבת לרעך כמוך ' זהו כלל גדול בתורה" (תלמוד ירושלמי, נדרים פרק ט', הלכה ג')  .

השאלה היא, כמובן. מה ההבדל ביניהן. כמורה לספרות חז"ל, שוחחתי על כך רבות עם התלמידים שלי.

המסקנה שלנו היתה, בדרך כלל,  כי רבי עקיבא מבטא בדבריו, את האידיאל שאליו יש לשאוף והלל הזקן מבטא את הדרך שבאמצעותה אפשר להגיע אל "ואהבת לרעך כמוך". ברור שהדרך של הלל הזקן היא הדרך הפדגוגית של אדם שרואה את תלמידיו כבני אדם המתקשים בהגשמת האידיאלים בחיי היום יום שלהם, ורבי עקיבא מבטא את הדרך שלו, דרך שאין בה פשרות. רבי עקיבא קרוב בכך, כנראה, לשמאי הזקן בן זוגו האינטלקטואלי של הלל הזקן, להנהגת העם במאה הראשונה לספירה בערך. שמאי הזקן, כזכור, דחף את אותו הגר באמת הבניין שבידו, כי הוא חשב, כנראה, שללמוד התורה עליך להקדיש את כל כולך, ללא פשרות.

על דרכו של רבי עקיבא אפשר לקרוא בהרחבה בספרו החשוב מאד של הרב ד"ר בנימין לאו "חכמים" (חלק ב').

לפני שאספר למה בעצם התחלתי לכתוב על כך, אני רוצה להגיד כמה דברים על דבריו של רבי עקיבא.

המצטטים אותו, חושבים, בדרך כלל, כי רבי עקיבא יצר את הביטוי: "ואהבת לרעך כמוך", אבל זהו, כמובן פסוק מהתורה (ויקרא י"ט, 18). לרבי עקיבא חשוב מאד, כנראה, להדגיש כי זהו כלל גדול בתורה, אבל המשך הדברים בהלכה זו הם של בן עזאי שאומר: " 'אלה תולדות אדם' זהו כלל גדול ממנו" (תלמוד ירושלמי, שם) (הפסוק 'אלה תולדות אדם' הוא מבראשית ה', 1). בן עזאי מעלה את הרף הרבה יותר גבוה. האחריות לדבריו היא לא רק ל"רעך", אלא לכל אדם באשר הוא אדם, כי כולנו בנים לאדם הראשון, ועל זה יש כמובן להקדיש דיון נפרד (קודם כל להגדיר מה משמעות המילה "רעך"). אולי הרף הגבוה הזה הוא שלא איפשר לבן עזאי להמשיך לחיות והביא אותו אל מותו.

***

למה נזכרתי בכל זה, כי לפעמים אנחנו חושבים שצריך ללכת בדרכו של רבי עקיבא ולהקפיד על כל דבר כקוצו של יוד, ללא פשרות, אבל מסתבר שהדרך הזו איננה  פשוטה, ועכשיו נכוויתי  כי הקפדתי על דרך הלימוד, וכנראה שהדבר היה קשה לתלמידי.

לכן, כנראה, עדיף ללכת בדרכו של הלל, לא להקפיד ולהסתפק בכלל העיקרי, והשאר כבר יתלומד בדרך הארוכה יותר.