חשבתי על זה לא מזמן,שדווקא בעידן הכי מודרני,שידענו עד כה,נעלמנו קצת אחד לשני.

שהייתי ביסודי היה לי רומן עם ילד מהכיתה,אני לא זוכרת הרבה מהתקופה הזו,וטוב שכך,

למרות שלדאבוני יש תעוד לכל המאורעות המצערים(מי מתעד את הילדים שלו,עם

חצי קוקו מדובלל ,חולצת "מלח" שנופלת על כתף שעירה,וחצאית מיני להשלמת המראה המוקפד?).

כל יום שישי,בשעה שישבתי בסלון וצפיתי ב"מקגייור" בערוץ של לבנון,חיכיתי שהוא יתקשר.

כל צלצול טלפון החוגה(צלצול מקפיא שיכול להרוג כל דיכפין),הרעיד את נשמתי החדרתית,ודמיינתי איך הוא מתקשר,ומזמין אותי ל"ערב כיתה",ומה אני אלבש,ראו ערך הפיסקה המוזכרת לעיל.

לא היתה ממתינה,לא היה אפילו משיבון,הייתי נתונה לחסדי הגורל,והייתי מאושרת.

היום מאידך,זה סיפור אחר לגמרי.

דווקא במאה הכי משוכללת,הכי מתועדת והכי מציצנית ,חטפתי מיגרנה.

עד שכבר יש מישהו/י/ם ראויים למישעי לבזבז עליהם את פעימות המונה,אתה עסוק כל היום ברדיפה אינסופית של סיפוק הצרכים המיידים.

אנחנו לא שמים לב לזה,כי זה נדבך שהוא חלק בלתי נפרד מאיתנו.

להלן,אם אני לא בבית,אז אני בנייד,אם אני לא בנייד,אז תסמס לי,אם אני לא עונה,אז תנסה במסנג'ר(עוד כלי מטופש לתעוד אינסופי של רגעים מיותרים),"אני בארץ...",למי אכפת שאני בארץ,אם למישהו זה היה כל כך מזיז שנחתתי,אז כבר הייתי מקבלת 20 הודעות קוליות בנחיתה,ולא את הידוע לשמצה והמאכזב מכולם"ברוכים הבאים לרשת אורנ'ג,לעזרה בתפעול המכשיר אנא חייג למספר הבא.."או מאידך,יש לך 8 הודעות חדשות,כולן מאמא(:

אם אני לא שם,אז אני בפייסבוק,מעדכנת את עיסוקיי המרתקים(חופפת,מכבסת ,תולה,מעבירה למייבש,וכל זה עם בייבי דול גולש וקוקיות)..

מזל שאין לי טוויטר,כי כל הציוצים הללו,באמת מתחילים להזכיר את ה"ציפורים" של היצקוק..

אני מניחה שבסופו של יום,זה נורא רומנטי להיחשב בלתי ניתנים להשגה,זה בהחלט משאיר נופך דרמטי ועושה את האפקט הנדרש,אבל מה הפלא שאף אחד לא מדבר  יותר?

שהייתי בת 17,הספר האהוב עלי היה "אנקת גבהים",אין כמו סיפור אהבתם של קאתי והיתקליף בשביל להנעיד את הסיפים,לרגש,ראבק, הבן אדם רכב אל הבית שלה כל הלילה,היום הדרך היחידה בא אני אקבל איזה זר של פרחים רעננים זה רק אם אני אדרס..

בואו נחזור לשמץ של רומנטיקה,נעשה אהבה ולא מלחמת ס.מ.ס.י.ם ואם בא לכם לדבר איתי,תשלחו טלגרמה,אה?