0

1 תגובות   יום שבת, 17/7/10, 20:51

   הסילוק המדומה של האוטופי הדמיוני לטובת "ריאליזם ממשי" מוכח שוב ושוב כשקרי, בעצם הופעה יום יומית שכיחה: הזעם האנושי באשר הוא. אין זעם עלי אדמות שאיננו מסמן, לא את הרגש המקרי, אלא את הפער הממשי בין האוטופיה האפשרית לגיהינום האקטואלי. הסיבה לכך נעוצה בעובדה שעקרון המציאות הופך תחת החיה החברתית לאנושי יותר ויותר, אכן אנושי "מדי". בתוך הגיהינום האקטואלי מעטפת השקרים שמספק הקפיטליזם מגישה אותו שוב ושוב בעטיפת צלופן נוצצת בשם "כיף". הכיף הזה מעורר זעם גם בקרב בני אדם בלתי ביקורתיים, אך משום שאינם יכולים להבחין במקור מצוקתם, הצלופן החברתי מכסה גם על הגיהינום שמאחורי הכיף. בכך מתממשת דיכוטומיה אפלטונית ישנה, מצד אחד, בין הגיהינום הממשי לאוטופיה האפשרית, ומצד שני בין אי-הידיעה  לידיעת הטוב. המימוש האידיאלי בממשות הוא מימוש, אכן, פגום אך הפגם הוא בבחירה החוזרת בצלופן החוזר. רק האמנות האבסורדית מסוגלת לפרוץ כיום פרצה בעטיפת הצלופן הנוצצת של ה"כיף", בחזרה על האבסורד הממשי. החזרה על הזעם האנושי הרווי ביצירת האבסורד היא התגובה האינפנטילית לחברה המצויה ברגרסיה אינפנטילית. התוכן התקשורתי הלא-מודע שלה עולה כמימוש נורמטיבי של תאווה לעוד- "אנו חפצים בעוד כיף" כמעטה שמתחתיו מבעבע הזעם על הכיף הזה.

דרג את התוכן: