רחלה הסיטה את וילון המשבצות האדומות הצדה, ומרקה את חלונות המטבח. שמש של בוקר מוקדם זרחה בנגוהות חמים על עצי האורן הסמוכים, שיחקה במחשוף חולצתה של האישה , מפזרת כתמים זהובים על צווארה השזוף. מבעד לזגוגית המבריקה חצה עדר כבשים את האחו הירוק. רחלה עקבה אחריו במבטה. גוש צייתני של ראשים צמריריים מתנועעים בדממה אחידה. חוץ מכבשה אחת שהתעקשה לשרך דרכה באיטיות במרחק מה, כשהיא פועה בקול.

9 בבוקר בלב מנהטן זו לא בדיוק שעה שאפשר למצוא מונית. עדרים, עדרים של אנשי עבודה שהתייאשו מלהגיע ברכב, פוסעים נמרצות על המדרכות, חוצים כבישים, ממתינים לרמזורים שאורם יתחלף. גוש של ראשים עגומים, לחוצים, דאוגי מצח, מניפים רגליים בתנועה אחידה. חוץ מגבר אחד אפור צדעיים כבן 45 שהתעקש, מה מוזר, להחליק על רולרבליידס, כשהוא שורק לעצמו בעליצות.

רחלה לא יכלה להתיק את מבטה מהכבשה. פעייתה  העצמאית ריתקה אותה. זה ממש לא מקובל, חשבה רחלה. או שהיא חולה, או שיצאה מדעתה. אף כבשה שפויה לא תעז להשמיע קולות עצמאיים בעדר שהחליט לשתוק. אלא אם כן יש כאן משהו מעבר לזה...

עוברים ושבים התבוננו בפליאה בגבר הלא ממש צעיר, המפגין התנהגות של בן טיפש עשרה. זה ממש לא מקובל, חשבו, לנוע כך בלב מנהטן בגיל קשיש כמו 45. הם המשיכו לפסוע במהירות , עושים הכול כדי לא לאחר לעבודה, אוחזים בתיק הלפטופ שלהם בחוזקה כמו בעוגן. בני המזל שבהם כבר הגיעו לאולם המבואה של הבניין רב הקומות שבו עבדו, ובכמעט ריצה עשו דרכם לעבר המעלית. המאושרים פחות התבוננו בהם בקינאה, מחשבים במצח קמוט את הדקות שנותרו להם כדי לא לאחר. ג'ייקוב מרקוביץ, הגבר על הרולרבליידס המשיך לשרוק בעליצות. הוא לא נראה ממהר לשום מקום.

הרועה קלט אף הוא ממרחק את הכבשה ומיהר אליה בדאגה. הוא בדק את אוזניה, רגליה ועטיניה, ופניו נותרו משתאות. הכבשה המשיכה לפעות בקול חזק. היא לא נראתה חולה כלל. הרועה דחף אותה חזרה לעדר, אך היא סירבה למוש ממקומה. רחלה פרצה מהבית בריצה לכיוון העדר. הרועה הניד בראשו לעברה. היא כרעה לצד הכבשה וליטפה את צווארה הצמרי. הכבשה נהמה בשביעות רצון מתפנקת. "היא בריאה לגמרי", אמרה רחלה לרועה בקול סמכותי של וטרינרית מנוסה.. "אז למה היא מסרבת להיות חלק מהעדר?", תהה הרועה. "את זה בדיוק אני חוקרת כבר עשרים שנה בדיוק על כבשים כמוה...", ענתה.

הטלפון צלצל בתוך הבית, ורחלה זינקה חזרה פנימה. קול בלתי מוכר חיפש בדחיפות את "הווטרינרית של כפר הכבשים". "זאת אני", אמרה רחלה. היא הוזמנה לכנס וטרינרים כפריים מכל העולם, שיתקיים בספרד הקיץ. "למה דווקא אני?", תהתה רחלה. "שמענו שאת מתמחית בנושא הייחודי -התנהגות חריגה של כבשים בעדר", הייתה התשובה. רחלה צחקה. "ממרומי גילי, 40, אני חייבת להודות שההתמחות שלי מתבססת על מעט מאוד מקרים בשטח", אמרה. איש שיחה התעקש. היא חייבת להכין הרצאה. נושא המומחיות שלה מסקרן כל כך הרבה אנשים במקצוע. היא פשוט חייבת לבוא!

תושבי "כפר הכבשים" לא ממש שמחו על נסיעתה הקרובה. "מאיפה נביא עכשיו וטרינר מחליף? ", רטנו. "תבקשו מהווטרינר של 'חוות הנוקדים" שיעבוד כפול. אני עשיתי אותו דבר כשהוא יצא לירח דבש בשנה שעברה", ענתה רחלה בטון תקיף. לא הייתה לה כל כוונה לוותר על הכנס החשוב. ומי יודע, אולי תפגוש שם עוד מישהו שמתמחה בתחום שלה. זה עדיין לא קרה לה, אבל תמיד יש הפתעות.

כמה שמחה שהיא יכולה פשוט לקום ולנסוע בלי נדנודים של בעל וילדים. לא בכדי עקרה מירושלים לכפר הקטן והשלו הזה הנוגע בגבול הצפוני של ישראל. לא יכלה לשאת את המבטים, הלחישות, הרינונים, הרכילות. רומן עם גבר נשוי במשך עשר שנים של תקווה שם לאל את חלומה להינשא. לא רצתה להיזכר בשיחה האחרונה שבה חתך את הקשר ביניהם, מתנצל על הכאב שגרם לה, אבל למעשה הוא תפס שהוא אוהב את אשתו, והיא הייתה בשבילו –לא, ודאי שלא שעשוע –אבל..גיוון, זו המילה.

הנישואין הפכו חלום שהלך והתרחק עם השנים. שוב לא אבתה להתקרב למשחק המוסכם של גברים ונשים. עם הזמן השלימה עם המצב והשקיעה עצמה כל כולה במחקר על כבשים. רק אחת שהתרחקה מהעדר יכולה לעשות זאת היטב, חשבה בציניות.

עם נחיתתה בספרד לא יכלה להתאפק ויצאה לשוטט ברחובות הציוריים, הססגוניים, של מדריד. נדמה היה לה שעוד אורח מהמלון יצא לשוטט כמוה. גבר גבוה כבן 45, ששרק בעליצות, כשהוא מחליק על רולרבליידס. איזה איש תמהוני, חשבה לעצמה. בגיל כזה עם רולרבליידס....

את הרצאתה הכינה בקפדנות האופיינית לה, כשהיא מסבירה בקול צלול ובהיר את המקרים שבהם נתקלה, כשכבשה אחת בתוך העדר מסרבת להתנהג כמו כולם ללא סיבה נראית לעין. "קשה לי להסיק מסקנות נחרצות על תחום שבו אין לי אף שותף, לצערי", הצהירה בהתקרבה לסיום ההרצאה, "אך אוכל לומר בביטחון, שכאשר כבשה בריאה ורגילה מחליטה להתנהג שונה משאר הכבשים בעדר, אפשר לומר שזו הכרזת עצמאות . אם תרצו, פמיניזם כבשי...." סיימה בחיוך, לקול תשואות הקהל.

היא התיישבה במקומה סמוקה ונרגשת, כשהמרצה שלאחריה עלה לבמה. רעם אדיר של מחיאות כפיים נשמע , כשהוצג בשם ג'ייקוב מרקוביץ, מומחה להתנהגות מניו יורק. "אני לא מבינה מה הוא עושה פה", מלמלה רחלה בהפתעה, ושכנתה גחנה אליה באדיבות, מסבירה לה שזה המומחה מס 1 בעולם להתנהגות בני אדם כעדר .

היא חשה מבוכה קלה, כשעיניו האפורות נחו עליה, ואמרה לעצמה שהיא מדמיינת. הוא פשוט מחפש מבט אוהד בשורה הראשונה. ד"ר מרקוביץ סיפר במבטא ניו יורקי בולט על מחקריו בשטח התנהגות העדר של תושבי ניו יורק, התנהגות שאותה בחן בשנים האחרונות כשהתגורר במנהטן. בסרטי הוידאו שהקרין צפתה רחלה כמו כולם בגבר הגבוה המחליק על רולרבליידס על מדרכות ניו יורק, כשהוא שורק בעליצות. המצלמה קלטה היטב את העדר המסודר של הממהרים לעבודה מדי בוקר, ואת  הערות העוברים והשבים כלפיו. רעמי צחוק התפשטו באולם, וגם רחלה מצאה את עצמה מתפקעת מצחוק.

בסוף ההרצאה זרמו לעבר ד"ר מרקוביץ עשרות אנשים מהקהל ששוחחו אתו בהתרגשות, נשים שעיניהן נצצו, ושפת הגוף שלהן דיברה. המרצה ענה באדיבות לכולם, אך מדי פעם הרים את מבטו, ועיניו האפורות נחו בעניין דווקא על רחלה, שבניגוד לכולם נשארה לשבת במקומה בשורה הראשונה. לעומד מן הצד נראתה ישיבה זו חריגה, אולי מתריסה. איש לא יכול היה לדעת שרחלה לא הצליחה לקום ממקומה, כי ברכיה רעדו מהתרגשות שלא חשה כבר שנים.

* כל הזכויות שמורות לאלומה עברון (c)

* אם שמתם לב, אז בעקבות השדרוג נעלמה היום המוסיקה גם מהעמוד הראשי שלי. מקווה   שהשקט הזה לא יפריע לכם לקרוא...

* מבקשת מאוד לא להגיב בצבע ורוד, זה הצבע הקבוע שלי לתגובות  אליכם.