תתעלמי מהבכי. אין עכשיו זמן לזה. הרגל על הגז, העיניים מאומצות כדי לראות את הכביש.

מ-ב-ו-ל. גשם כזה לא ראיתי כבר הרבה זמן. התפרץ בשנייה כאילו מישהו שופך את טנק המים של העולם ישר על המכונית שלי. ואני בתוך המכונית. שלושה ילדים בספסל האחורי. אחת מקשקשת, השנייה בוכה והשלישי מנסה להרגיע את זאתי.

אמא'לה.

שבוע לא ירד גשם. תמיד כשלא יורד גשם שבוע - בסופו - הסופה. אין פה סתם גשם. זאת תמיד סופה. השמיים הופכים לתופים של הטבע, העננים - מצילתיים, הטיפות - מָרָקָסים. זה יכול להימשך שעות ואפילו ימים. מאיפה אתם חושבים מגיע כל הירוק ששפוך על כל הגבעות באזור - מישהו צריך לשלם את המחיר. אבל למה אני?

סתם נסיעה. רצינו סרט. איך שהילדים נכנסו לאוטו התחיל המבול. ואני בתוך הסבבה - 'תהיה הרפתקאה' חשבתי לעצמי. עוד לא ידעתי כמה.

"guys, תהיו בשקט. אמא חייבת להתרכז בנהיגה. זה ממש מסוכן". יצאנו לדרך. חצי שעה של התאבדות. אמנם רק 6 בערב, אבל חושך מצריים. מדי פעם עוברות מכוניות מאחור או ממול, לפעמים משאיות ענק, מרעידות את הנשמה. המכונית רודפת אחרי האורות של עצמה.

"מה בוער לך? אולי תחזרי הביתה וזהו?" אני חושבת לעצמי. נראה לך?" האמת, ממש לא, אני עונה. אני לא חוזרת אחורה. ככה. זה עיקרון אצלי. מטופש, אבל ככה.

"אמא אני צריכה פיפי" האמצעית פוצחת בקריאה נואשת ודחופה.

"עכשיו?" אני שואלת ביאוש. "לא יכולת לעשות לפני שיצאנו?"

ברק מחשמל את השמיים בהבזק, רדוף בידי רעם זועם.

אוקיי. "נעצור כשנראה גשר". שניה אחרי - הגשר בכבודו ובעצמו. אני עוצרת מתחת, הילדה והגדול חומקים החוצה להשתין. אני שומרת עליהם, והגשם - בשלו. מחריש אוזניים, הולך ומתגבר.

למה הטבע כועס כל כך? איזה עצמה. איזו פראות. הלב משתולל. מפחד, מהתפעלות. ופתאום, אני מקבלת תזכורת למערכת היחסים הזאת - אני כאן חסרת אונים והטבע - הוא עסוק עכשיו. חכי בצד ותני לו להוציא הכל החוצה.

עוד עשר דקות מגיעים. הגענו. יוצאים מהאוטו. בדרך נרטבים עד לשָד.

כבר מרחוק אני קולטת משהו חשוד - שקט מדי. טוב, יורד גשם, מי משוגע לצאת לסרט במזג אוויר שכזה? (אני...). ילדה על הידיים, ילדה ביד ימין, ילד שלישי מדביק את הקצב.

ורק שלט קטן ליד קופת הכרטיסים מתנצל באנגלית מנומסת "עקב מזג האוויר נאלצנו לבטל את ההקרנה הערב. עימכם הסליחה".

ועכשיו - מחכה לנו כל הדרך חזרה...

shit.