זה היה שיעור בהומור ובהרחבת הדעת בזמן משגל. באמצע ממש , עם ההבעות הכי רציניות של התרכזות, והמבטים החודרים של לפני הסוף, נהג לעשות אתנחתא מוזיקלית, להצחיק אותנו. בהתחלה זה עיצבן כי חשבתי שהוא מנשיב ממני את כל הרוח הסקסית. אחר כך השתחרר, וצחקנו על עצמנו על התנוחה או על ההבעה הרצינית או על חצ'קון חדש בטוסיק..
אחד הרגעים היה כשהייתי מלמעלה, עם הגב והטוסיק לפנים שלו, בתנועות סיבוביות ומעלה-מטה, מושכת עד שכמעט יוצא, אבל לא. ואז באמצע האקרובטיקה המפוארת שלי התחיל לשיר: אוהוו, איך שאגן מסתובב.. כי גבוה זה עמוק
ופעם כשירד לי, כולו משוקע במיציי עד עמקי נשמתו ולשונו עצר פתאום, ושר לתותה בקולי קולות: לא יודע איך לומר לך מילים לא אומרות מאום
ופעם, כשהיינו פנים אל פנים, מיסיונרים להחריד ומתחילים להתעייף מזה, עצר והתחיל: זה קורה כשהדרך מתמשכת זה קורה יש ללכת, ללכת
הוא הפך רגיש במרחק, כשלא נוגעים: רגע עוד רגע אני משתגע לבד
כל כך רחוק ממך.
הוא היה מתנה. |