אמנות יוון - חלק ג' ההלניזם
התקופה ההלניסטית הכוונה היא לפרק הזמן בהיסטוריה האנושית ממותו של אלכסנדר הגדול בשנת 323 לפנה"ס ועד התאבדותה של המלכה ההלניסטית האחרונה, קלאופטרה, בשנת 30 לפנה"ס. כיבושיו של אלכסנדר הגדול כללו את הפוליס (ערים-ממלכות) היווניים, שטחי האימפריה הפרסית וחלקים מהודו במזרח ויצרו אימפריה רחבת ידיים. גורמים כגון ההתנתקות מיוון, העימות התרבותי עם החברה הברברית שבמזרח ובפרט קשת ההזדמנויות שאליה נחשפו המהגרים מיוון, עיצבו אפיון חדש של היווני במזרח: רציונאלי, חומרני, הישגי ושאפתן. תכונות אלה גיבשו את הדמות החדשה של המצליחן האינדבידואליסט. באמנות, מקבלת דמות האדם מקום חדש. לא עוד אמנות דתית ואלילית, אלא ערכים אנושיים יומ-יומיים כדוגמת הומור, עושר, תיאורים אותנטיים של דמויות המשפחה, המלוכה וכו'.
הציור בתקופה ההלניסטית התפרצותו של הר הגעש ווזוב, בדרום איטליה בשנת 79 לספירה, קברה תחתיה את העיר פומפיי. השרידים שנותרו מאפשרים לנו כמעט אלפיים שנים מאוחר יותר לצפות ברגע קפוא אחד בנבכי ההיסטוריה. לפיכך, כעת ניתן לדבר על אמנויות שעד לאותו רגע לא נותרו שרידים שלהם, או חלקים נדירים.
פרסקאות (ראה כאן) נהוג לחלקן לארבעה סגנונות:
מרבית השרידים הועברו למוזיאון לארכיאולוגיה בנאפולי. באתר המוזיאון ניתן לקרוא על ההבדלים בין הסגנונות (ניתן לבחור בשפה העברית):
גרפיטי (בטח חשבתם שזאת המצאה של המאה ה-20) על קירות פומפיי נמצאו גרפיטי רבים מסוגים שונים: הודעות שנכתבו על ידי בעלי החנויות, תלמידים, אוהבים, גלדיאטורים, תיירים, בדחנים ואנשי עסקים, גברים ונשים. דוגמאות אחדות לגרפיטי: "רווח הוא האושר" "Lucius צייר זאת" "Samius אומר לCornelius : לך לעזאזל !"
פסיפסים / מוזאיקות גם על הסגנונות של הפסיפס ניתן לקרוא באתר המוזיאון של נאפולי. הפסיפס המפורסם והחשוב ביותר הוא פסיפס אלכסנדר מוקדון, שהתגלה בבית הפאן, פומפיי.
הפסיפס הינו חיקוי, כפי הנראה, של תמונה מקורית שלא שרדה שנעשתה ע"י האמן פילוכסונוס איש ארטריה, שהיה בן זמנו של המעשה המתואר: קרב אלכסנדר מוקדון במלך הפרסי דריוש, בשנת 333 לפנה"ס. התיאור מציאותי לחלוטין, ללא שמץ של סמליות או האנשות למיניהן, וללא התערבות גלויה של האלים. כל המאורע מתואר על מפלס אחד. אלכסנדר מסתער בראש פרשיו מהצד השמאלי של התמונה אל מרכזה, ואין מי שיעצור בעדו. הוא מגיע וניצב פנים אל פנים מול אויבו הראשי, המלך הפרסי. דריוש עומד על מרכבתו במרכז התמונה וקשתו בידו. אולם המלך אינו חושב להתגונן, ואינו רואה את הסכנה לעצמו אלא הסכנה לזולתו. הוא מושיט את יד ימינו במבע של חמלה וחרדה אל עבר אציל פרסי שסוסו נפגע מחץ ומעד עם רוכבו. אציל זה הוא האדם היחיד המפריד בין המלך הפרסי לאויבו. פרסי אחר שירד מסוסו על מנת להציעו לאציל הנופל נפגע במכת מוות על ידי חניתו של אלכסנדר, שהבקיעה אל גופו. ברגע של סכנה איומה זו מתאמץ רכב המלך להציל את אדונו והוא מצליף בכל כוחו בסוסי המרכבה, הדוהרים ימינה. המרכבה דורסת חיילים שנפלו: פניו של אחד מהם משתקפות במגנו. מסתבר שעל ידי הקרבת עצמו הציל הנסיך הפרסי את חיי המלך כי באותו רגע של השהיה נכנס פרש פרסי אחר במרחב שבין מרכבת המלך והפרשים המקדוניים ותגבורת פרסית נראית מתקרבת ברקע התמונה, החניתות שבידיה ממלאים את האופק. על אף כמה שגיאות, שנפלו בהעתקת התמונה המקורית לצורת הפסיפס, ידע האמן המבצע לשמור במידה רבה עד מאוד על כח היצירה, המצוינת בריכוזה הדרמטי ברגע המכריע של הקרב, במבנה ברור ופשוט ובאפיון הדמויות למיניהן: הלהט הקרבי בפני אלכסנדר, האצילות המלכותית של דריוש השופעת על אף היותו המנוצח, הדריכות של הפרסים המוכנים להקריב את חייהם למען מלכם. מבחינה תיאורית פסיפס זה הוא שיא היציאה ההלניסטית. יש לציין שהפסיפסים בפומפיי מותאמים לחלל שבו הם נמצאים. בסלון נמצא על פי רוב סצנות של האל דיוניסוס המתארות משתה, במרחצאות סצינות ימיות מתוך המיתולגיה (כמו ונוס העולה מן הים) וכו'. לצידם החלו להופיע תיאורים מתוך חיי היום-יום כמו:
פסיפסי "זהירות כלב בחצר"
שאריות מזון
סצינות תיאטרון ומוזיקה
דיוקנאות
סיכום: ניתן לראות כי אמן הפסיפס השתלט על טכניקות אמנותיות כגון הקצרה, עומק ופרספקטיבה, הצללות, ומתפנה לעסוק ברגש של הדמויות.
בשולי הדברים, מקבץ מאמרים הקשורים במעמדו של האדם:
מעמד האישה (בטרגדיה נשות טרויה)
מעמד האישה (בקומדיה ליסיסטרטה)
דמות האישה במחזות "אלקסטיס", "מדיאה" ו"היפוליטוס" לאוריפדס
ואיך אפשר, בלי להודות, למיכאל אבי-יונה על ספרו החשוב בתחום הזה, תולדות האמנות הקלאסית. |
