הצעות לבילוי הנוראי הזה לא חסרות, אבל אני לא מוכנה לקחת בזה חלק.

כן, כמעט עשרים ושלוש שנה שלא הייתי בדייט מעולם. אני פשוט לא מסוגלת לעבור את הפאדיחה הזאת.

ברגע שזה מגיע לרגע הקריטי, אני פתאום נורא עסוקה או עייפה.

את כל החברים שהיו לי הכרתי לפני שהם הפכו ל-"חבר שלי". הכרנו בשירות, או בחבורה שהתסובבנו בה כמה שנים יחד, או שסתם היינו ידידים. בדרך כלל היינו יושבים ביחד בפאב, או בשכונה וככה מכירים.

דייט של ממש מעולם לא היה לי. בעצם, היה לי סוג של דייט, אבל סתם ישבנו בפאב. זה לא היה אפילו דייט.

לפני שבוע וחצי הכרתי בחור מקסים במסיבת רחוב. הוא לא בחור שהייתי מתחילה איתו, הוא היה נראה לי ההפך הגמור מהסגנון שלי, אבל החלטתי לתת לו צ'אנס. גיליתי בן אדם מקסים מאחורי חזות קשוחה. גבר רגיש, מצחיק בטירוף ואוהב מוזיקה טובה כמוני. נפגשנו בפאב. אני הייתי עם חברות והוא הגיע לשם בהפתעה. ואז הגיעה השאלה הקריטית. למען האמת, זאת הייתה יותר נכון קביעה של מצב נתון: אנחנו יוצאים לדייט. אמרתי בסדר, אבל הייתי שיכורה.

יום למחרת דיברנו בפייסבוק והחלטתי להיות כנה. הפעם, אמרתי את האמת. הסברתי, שאני פשוט לא אעמוד בזה. שזה פשוט מביך לי מדיי. הוא צחק ואמר שאני לא מאיימת עליו, ושאת השלב המביך כבר עברנו. עכשיו נשאר רק הכיף.

בלית ברירה הסכמתי שנמצא פתרון יצירתי שיעזור לי עם הפאדיחה. לצערי, עוד לא הגעתי לפתרון המיוחל, אך מועד הדייט מתקרב לו, והנה מחר בשעה הזאת אני כבר אמורה למרוט את הגבות שאין לי בהסטריה ולחץ מטורף.

אני בתקופה מחורבנת. אני לא כותבת, אין לי עבודה ואני בבאסה תמידית. זה כאילו הכל החליט לא להסתדר לו בבת אחת. והנה הוא הגיע, בחור עם הרבה כריזמה מוכן להכנס למלחמה שלא בטוח שהוא ינצח בה. המלחמה על לכבוש אותי.

החלטתי לתת לזה צ'אנס, החלטתי לשים את כל ה-"לא" בצד, ולעבור לקצת כן. לכל אחד מגיעה הזדמנות אחת בחיים, ואולי...אולי אם אני אתגבר על הבושה מהדייט הצפוי, לפחות חיי האהבה שלי יהיו מעט בעלייה.

אז מה אומרים? למישהו יש פתרון יצירתי נגד הפאדיחה? איך מתגברים על זה? לעזאזאל. הגבות שלי במצב נורא.