0

5 תגובות   יום ראשון, 18/7/10, 21:37

   בתוך שנאת האמירה וה"תקשורת", ניתן למצוא את ההתענגות לעוד דיבור, לעוד להג. הפטפוט היום הוא שם אחר לשיח רנדומאלי, לשחק במילים. משחקי המילים מנסים לשווא להשכיח את החרדה שבהפיכת הסובייקט ההיסטורי לאטום בלתי נחלק, ולפיצוצו לאלפי חלקיקים מיד אחר כך. האחדות והפרגמנטריות הפכו לאחת בפוסטמודרניזם, איש איננו יכול להבחין ביניהן. בתוך הריבוי העצום של גירויים חדורים בחוט, או חדורים בחלל שבין הרשתות האלחוטיות, אין פלא שיש כאלה המוצאים לעצמם מקלט במערה ושותקים. הכוחות הללו חסרי שם, חסרי זהות, ועם זאת אין דבר בעולם פרט לסובייקטים ההוגים אותם. מתוך ההתענגות לעוד דיבור ולעוד להג, מודחקת המשמעות של הלהג ונותרים רק מסמנים ריקים, סכיזופרניים. אין כל משמעות של ממש באלפי הגירויים החדורים בחלל, פרט לזו של השכחה. ההתענגות/הבידור/התקשורת הפכו לחוק טבע שני של היצור החזק ביותר בטבע, חוק ההתעללות העצמית שלו בעצמו, כחלש ביותר. אפשר היה לדמיין את  עורמת הטבע נוקמת באדם על שנות התעללות, וכנקמה היא מציפה אותו ביצרי מוות לרוקן מעצמו כל תוכן, כל תכלית, כל משמעות, כל אהבה, ולהשאיר מעצמו פיסה ריקה וחלולה של מכשיר, מיועד לידי אחרים. אך גם זהו דמיון המשאיר מקום לצדק דמיוני, שאיננו קיים היום אפילו בדמיון. הפוסטמודרניזם איננו "פוסט" כהתגברות על המודרנה, הוא חלק מהמחלה שלה.

דרג את התוכן: