"קורבה יגו מאץ'", סיננה לידיה מתוך מאמץ כשהיא ושתי חברותיה, מימי ואוקסנה תמכו בגופו השמן והעירום של דוּדי ביציאה מהאמבטיה. הוא על כל 170 הקילו שלו, שלא היו מביישים אף גור-סומו, היה סמוק ומהביל מהרחצה. שלושתן היו גם כן ערומות. משיקולים מעשיים. כעת הוא עמד בלי לזוז כשהן ניגבו את שבעה עשר צדדיו וגם טפחו עליו בסטירות מצלצלות, סתם בשביל הצחוקים. ואז למימי היה רעיון לעשות לו קצת ספורט. ברור שאחד הדברים שהוא סובל מהם הוא מחסור בספורט. "בואו תופסת!" היא קראה. והבנות הצטרפו אליה לריצה במסדרון, ופנו לשוב דרך החדרים כשדודי מדדה אחריהן ברגלים פשוקות, מתגלגל מצד לצד בכבדות, נוהם ונושף. הוא נכנס לסלון, שם ישבו כמה מהקליינטים הקבועים ששתו תה: שוורצפוגל, קליינמן, וייסבורד ולנגר (כל השמות שונו לשמירת פרטיות הלקוחות*) שהמירוץ של הבנות הערומות והצוהלות עבר על פניהם שניות ספורות קודם לכן. דודי הגיע לרהיט הראשון שהיה ריק, כורסה רחבה, התמוטט עליה ומת משבץ.

היה לא נעים, אבל לא היתה ברירה. צלצלתי לידיד שלי במשטרה, בן לולו, (הבן דוד של בן לולו המתווך), והוא דאג להביא מנוף וגם טיפל בכל העניינים הפורמלים. עד כדי כך שגם להורים של דודי לא נודע שהוא מת בבית זונות.

ובקשר לאתיקה של זונות - אני לא יודעת אם יש בכלל דבר כזה.

*מפתח השמות: שוורצפוגל=וייספוגל, קליינמן=גרוסמן, וייסבורד=שוורצבורד, לנגר=קורץ.