אתמול אחרי השיעור של הרב הלכתי להרגיש את הכותל המערבי קצת לפני תשעה באב...

עמדתי מול האבנים הגדולות ומה שמשך את עיני זה כמות הפתקים העצומה התחובים בכל חור אפשרי: למעלה גבוה 

מיד אדם ובצדדים, למטה ומפוזרים על הרצפה וחשבתי לעצמי...כמה בקשות כמה תחינות כמה כאב וסבל, כמה עוני, כמה

בדידות, כמה זעקות מעומק הלב נזעקו במקום הזה אשר מקובל עלינו שלא זזה ממנו שכינה מעולם, סמוך מאד למקום

שעמד לתפארת בית המקדש שהקרין אור נגוהות לעולם כולו.

עד מתי נחכה לגאולה? האם אנחנו מרגישים באמת את החוסר? אחד הדברים הקשים אומר ה"נתיבות שלום" זה שלא

באמת מרגישים את החוסר ולכן לא מזדעקים יום יום על המרחק הגדול שהתרחקנו מהמציאות הרוחנית שהעולם מחכה

לה כל כך הרבה זמן. רובנו לא זוכרים... זכור לי צום תשעה באב הראשון שלי שחיבר אותי פעם ראשונה עם עומק הכאב

והתעוררות ראשונית של ניצוצות הזיכרון, זיכרון שהודחק ועם השנים מתעורר יותר ויותר...

בשבת קראתי את הפטרת שבת חזון, הנבואה הראשונה בספר ישעיה והמלים שם מעוררות בי בכי עצור, אבל גם

משתחרר. כך כתוב שם:.. "שמעו שמים והאזיני ארץ כי ה' דיבר בנים גידלתי ורוממתי והם פשעו בי."... האם זה היה

נכון אז או רלוונטי לגמרי גם היום? ובהמשך "איכה היתה לזונה קריה נאמנה"...ובקשה מפורשת: רחצו היזכו הסירו רוע

מעלליכם מנגד עיני חדלו הרע"... אני חושב שהמסר ברור נצחי ונוקב, המלים קשות אך גם המצב קשה...

עם זאת אל לנו להתייאש, להפך לתת לישן המיותר שבנו להחרב ולעצמה חדשה ומיטיבה למרחקים... להתעורר...

באהבה רבה 

אלון