[קודם תחזירי לי את ה'לו]'

אוף.

נו, הבנת.

[ותפסיק לגנוב ת'שמיכה]

זו לא ההכחשה שאני מדברת עליה.
וזו לא ההכחשה שתביא ל"נעשה ונשמע".

[לא נעשה שום פירוק של הסכסוך. להיפך. הוא נבנה ונבנה ונבנה ועובר מדור לדור כמו מחלה ואולי הבורות ההיסטורית תביא איתה מתישהו אי-שנאה כי לא ידעו כבר על מה וערך ה"בית" ייעלם כי לא תהיה לא היסטוריה זכורה. ופיסת קרקע בלי היסטוריה היא רק עוד פיסת קרקע וכבר לא "ראוי" להילחם עליה. וזה כבר קורה עכשיו. קצת. [פיהוק]

בואי נסתכל על הסכסוך הישראלי-פלשתינאי (רק שניה אחרי זה נרדם מרוב שעמום). נו.
מה יצא לנו מכל ההכחשה והיצירה החדשה?
משהו שבמקרה הכי טוב שיש משעמם כבר לדבר עליו.

הבור בטוב הוא מי שמצליח כבונה-מחדש במקומות בהם למי שיודע ומכיר את המחזוריות של ההיסטוריה נפגמת המוטיבציה בכלל לנסות/להאמין שאפשר.


לפעמים אני חושבת שההרס/הכחשה הכרחיים לבנייה מחדש. כמו שאמרתי, אין שום הוכחה שהאנושות באמת "עושה למידה" עם ההיסטוריה. יש ויש הוכחות לכך שהיא מקדשת את ההיסטוריה על כל תחלואיה ושגיאותיה. יש ברכה בבורות, ודאי כשזה מגיע ליצירה מ-חדש ול-חדש.

יהורם,
צריך לדייק: אולי מתוך דבריי אפשר להבין את היחס לזכרון כמנוע של הגשמה וצמיחה, אבל המלה 'התקדמות' שנקבת בה אינה שייכת כאן, לא כיוונתי להלך מחשבה משיחי אלא לזכרון מתוך תפיסת זמן שאיננה ליניארית כי אם מעגלית (כאמור גם אם זה לא מבטל כליל את המתח שאתה מצביע עליו בין אוטופיה לאפוקליפסה). כלומר אני (מנסה ש) לא לקבל את הדיכוטומיה שבין (וסליחה על הניימדרופינג) הרב קוק לא.ב יהושע, או בשפה אחרת בין האלמנט המשיחי שבציונות לשבחי הנורמליות. זו לא נסיגה מוחלטת ולא התקדמות מוחלטת.
ובהקשר של הפוסט הזה, אני מתכוון למתן צביון חדש-ישן לט' באב.

מימזיס,
לי קצת קשה להקטין את זה ולקרוא לזה 'עצות', אי אפשר להכחיש רעיונות שאנשים מתו עליהם, כן אפשר לפרק אותם ולראות איך נבנו, לבדוק אותם ולהעריך אותם מחדש. גם ביחס ל"הריסת הזכרון" אני מציע, שוב, את המלה 'פירוק' ובמובן הזה הבנייה מחדש לא מתייחסת לשאלה אם יש מה ללמוד מההיסטוריה או לא (שסופה הוא תמיד בדיון האם הסיקריקים הם ישראל ביתנו של ימינו והמתיוונים הם מר"צ). בעיניי בנייה מחדש לא יכולה להיות מתוך הרס (כהכחשה) מוחלט.
[מה זה בורים בטוב?]

נדמה [לי] שאלו לא אידיאלים, אלא עצות. ודווקא אנחנו [היהודעס] לא רעים בהעמדת דמויות פגומות ואנושיות לחלוטין בתור האבות והאמהות שלנו [וגם הנביאים החשקניים קנאיים כל כך אנושיים שלנו].

זו דווקא דרכה של הנצרות להעמיד מולך איזה אידיאל בלתי ניתן להגשמה. ביהדות זו איזו עצה או דרך לשאוף אליה. גם אני מתנגדת לחלחול של רגשי אשם כחלק מחיזוק של אמונה.


הנעשה ונשמע אפשרי, בעיקר כשלומדים למשל להניח לצורך להיות בשליטה כל הזמן על מה שאנחנו עושים. יש בזה מידה של צניעות/ענווה (ולדעתי גם הרפתקנות).


כל כך הרבה ממש שקורה בעשרים השנים האחרונות מעיד על כך שאנחנו הולכים ומתנתקים מכבלי הזכרון, ולדעתי זו טעות [נוסטלגית/פדגוגית] לראות בתהליך הזה רק את הרע. זה סוג של יציאה למדבר. גם אם קשה לי עם היעלמות ההיסטוריה כערך חינוכי לימודי, נדמה לי שיש בשיכחון הזה אפשרות להתחדשות ממשית. הלא ההיסטוריה הוכיחה שזה שזכרנו אותה לא בדיוק גרם לנו ללמוד ממנה, אלא להיפך, רצנו עליה כמו על גלגל בכלוב. הריסת הזכרון עשויה להיות אפשרות לבנייה מחדש [של בורים בטוב].

אתה מדבר על הפער בין המציאות לבין השאיפה
כמנוע של הגשמה, של צמיחה ושל התקדמות.
כאן וכיום, לדבריך, כשהפער נסגר - אנחנו אובדי דרך.

בעיני, הפער הוא בין המציאות לבין מציאות אידיאלית, שלעולם לא יכולה להיות מושגת. המנוע הוא לא דחף להגשמה, אלא אשמה.

מה ההבדל?
בתפיסה שלך זה פער חיובי, שמייצר התקדמות.
בתפיסה שלי, זה מייצר תסכול.

תמיד הוצבו לנו אידיאלים שמראש אין שום סיכוי לעמוד בהם
(מנעשה ונשמע ועד לא תחמוד).
אולי אפילו במטרה שלעולם לא נעמוד בהם.
זה לא משמח אותי.

צטט: בשורת הדקונסטרוקציה 2010-07-22 11:37:38

יהורם,

לא הבנתי. אשמח אם תסביר.

 

[במצב רוח לדו-קרב תיאולוגי :)]

צטט: דה וידי 2010-07-22 10:37:04

צטט: בשורת הדקונסטרוקציה 2010-07-20 17:16:54

צטט: מימזיס 2010-07-20 07:59:02

[איך אתה כותב]



וגם אותי מטרידה אי ההיאחזות בזכרון.
ואז נזכרת ב"נעשה ונשמע"
וחושבת שאולי ככה מגיעים אליו, כשמשילים [גם אם באופן מכוער בתחילת התהליך, כתהליך אנושי] שכבות של זכרון.

ואת חושבת שה"נעשה ונשמע" הוא עניין שמתאים היום?

שהתאים אי פעם?

 

 

שום דבר מעולם לא התאים. אף פעם.
הפער הזה, של אשמה בלתי ניתנת לגישור,
הוא הוא הציר האנכי שאתה מדבר עליו.

 

יהורם,

לא הבנתי. אשמח אם תסביר.

צטט: -אורי 2010-07-21 22:19:23

בבקשה לסיים מהר את השליש האחרון של הספר, שמשהו כבר סופסוף יבוא ואולי סופסוף אחלץ ממשבר הקריאה ואולי סופסוף אחלץ ממשבר הכתיבה, ומה לי עוד.

לא זכרתי שהתרשמת ככה מהסרט. ועוד ככה. סיבה טובה בשבילי לראות אותו שוב.

 

שאני אסיים?

לא אתה, טובע לי במצולות הספרות האמריקאית.

 

מה לא זכרת? על מה דיברתי אם לא על זה?

צטט: בשורת הדקונסטרוקציה 2010-07-20 17:16:54

צטט: מימזיס 2010-07-20 07:59:02

[איך אתה כותב]



וגם אותי מטרידה אי ההיאחזות בזכרון.
ואז נזכרת ב"נעשה ונשמע"
וחושבת שאולי ככה מגיעים אליו, כשמשילים [גם אם באופן מכוער בתחילת התהליך, כתהליך אנושי] שכבות של זכרון.

ואת חושבת שה"נעשה ונשמע" הוא עניין שמתאים היום?

שהתאים אי פעם?

 

 

שום דבר מעולם לא התאים. אף פעם.
הפער הזה, של אשמה בלתי ניתנת לגישור,
הוא הוא הציר האנכי שאתה מדבר עליו.

בבקשה לסיים מהר את השליש האחרון של הספר, שמשהו כבר סופסוף יבוא ואולי סופסוף אחלץ ממשבר הקריאה ואולי סופסוף אחלץ ממשבר הכתיבה, ומה לי עוד.

לא זכרתי שהתרשמת ככה מהסרט. ועוד ככה. סיבה טובה בשבילי לראות אותו שוב.

צטט: nilli* 2010-07-20 11:19:08

צטט: מימזיס 2010-07-20 07:59:02

[איך אתה כותב]

--  כותב נפלא

וגם אותי מטרידה אי ההיאחזות בזכרון.
ואז נזכרת ב"נעשה ונשמע"
וחושבת שאולי ככה מגיעים אליו, כשמשילים [גם אם באופן מכוער בתחילת התהליך, כתהליך אנושי] שכבות של זכרון.

קיקה, אולי תחדדי לי את הנקודה הזו:
-- השלת הזיכרון הוא אקט משונה. הרי המחזיק בו אינו רק האדם שאסף אותו אלא גם סובביו (לפעמים).

   כך או כך, הזיכרון כבר תפס את מקומו בשורת אולם ההקרנה.

תוהה למה בתהליך של אמונה יש אלמנט של מחיקה כל כך גסה.

אשמח לשמוע חוויות (בשיא הרצינות).

או להבין טיפה יותר.

 

כן קיקה,

אולי תרחיבי?

צטט: נעמה הלל 2010-07-20 08:47:43

אני גם חושבת שחופשת קיץ הוא אחד הסרטים המשובחים והמדויקים! לקרוא את קן הציפור שגם נשבר בשיר של פדיה סמלי לאללה..
לגבי תחזית הזעם - לא יודעת... אני בוחרת לראות בערבי הידברות סמוך ל-ט' באב, במקומות שכן סגורים ובפוסטים דוגמת שלך, דווקא היזכרות של בנייה ולא של הרגל.
הצחיק אותי לקרוא על ר' עקיבא - כ"כ מתאים לדמות שלו שלא עושה חשבון.. הוא ראוי לספר..
תודה!!

 

את כנראה צודקת, למרות שבאפן אישי

יש לי אלרגיה קשה לערבי הידברות שכאלו

צטט: מימזיס 2010-07-20 07:59:02

[איך אתה כותב]



וגם אותי מטרידה אי ההיאחזות בזכרון.
ואז נזכרת ב"נעשה ונשמע"
וחושבת שאולי ככה מגיעים אליו, כשמשילים [גם אם באופן מכוער בתחילת התהליך, כתהליך אנושי] שכבות של זכרון.

ואת חושבת שה"נעשה ונשמע" הוא עניין שמתאים היום?

שהתאים אי פעם?

צטט: אבו טהיר 2010-07-20 08:07:43

הבהרה חשובה לדידי:

"ציר אנוכי" (עבורי, אינני יודע מה עבורך) אינו קשור
בעיקרו לציר הזמן בהיסטוריה, אלא לתפיסת/תחושת
מציאות רב-מימדית, שמתחילה בגלוי הפיזי-חושי וממשיכה
אל רבדים בלתי נראים, אשר הם הם יסוד המציאות

 

זה יפה

צטט: מימזיס 2010-07-20 07:59:02

[איך אתה כותב]

--  כותב נפלא

וגם אותי מטרידה אי ההיאחזות בזכרון.
ואז נזכרת ב"נעשה ונשמע"
וחושבת שאולי ככה מגיעים אליו, כשמשילים [גם אם באופן מכוער בתחילת התהליך, כתהליך אנושי] שכבות של זכרון.

קיקה, אולי תחדדי לי את הנקודה הזו:
-- השלת הזיכרון הוא אקט משונה. הרי המחזיק בו אינו רק האדם שאסף אותו אלא גם סובביו (לפעמים).

   כך או כך, הזיכרון כבר תפס את מקומו בשורת אולם ההקרנה.

תוהה למה בתהליך של אמונה יש אלמנט של מחיקה כל כך גסה.

אשמח לשמוע חוויות (בשיא הרצינות).

או להבין טיפה יותר.

 

אני גם חושבת שחופשת קיץ הוא אחד הסרטים המשובחים והמדויקים! לקרוא את קן הציפור שגם נשבר בשיר של פדיה סמלי לאללה..
לגבי תחזית הזעם - לא יודעת... אני בוחרת לראות בערבי הידברות סמוך ל-ט' באב, במקומות שכן סגורים ובפוסטים דוגמת שלך, דווקא היזכרות של בנייה ולא של הרגל.
הצחיק אותי לקרוא על ר' עקיבא - כ"כ מתאים לדמות שלו שלא עושה חשבון.. הוא ראוי לספר..
תודה!!

הבהרה חשובה לדידי:

"ציר אנוכי" (עבורי, אינני יודע מה עבורך) אינו קשור
בעיקרו לציר הזמן בהיסטוריה, אלא לתפיסת/תחושת
מציאות רב-מימדית, שמתחילה בגלוי הפיזי-חושי וממשיכה
אל רבדים בלתי נראים, אשר הם הם יסוד המציאות

[איך אתה כותב]



וגם אותי מטרידה אי ההיאחזות בזכרון.
ואז נזכרת ב"נעשה ונשמע"
וחושבת שאולי ככה מגיעים אליו, כשמשילים [גם אם באופן מכוער בתחילת התהליך, כתהליך אנושי] שכבות של זכרון.

"אז אין ציר אנכי ונשאר ניכור "

כך אני מרגיש את סביבתי התרבותית מזה 40 שנים
של מודעות