ברוכים הבאים לרשת החברתית TheMarker Café
כדי להגיב לתכנים המופיעים באתר או לפתוח בו עמוד אישי, נבקש ממך לעבור תהליך הרשמה קצר.
ההצטרפות לאתר תחבר אותך לעשרות אלפי חברים שגולשים בו מדי יום. לאחר תהליך הרשמה קצר, ניתן להזמין לאתר חברים שלך ולפגוש אנשים חדשים מכל הארץ, בכל הגילאים ומכל תחומי העיסוק.
אנחנו מזמינים אותך להקים דף אישי ברשת האינטרנט. בדף זה ניתן לספר על עצמך, לכתוב בלוג (יומן רשת) ולהוסיף תמונות וסרטי וידאו. זו הדרך לבטא את עצמך, לקדם רעיונות עסקיים או חברתי
טיוטת חוק ההסדרים מבשרת את השרשת השימוש במושגים כלכליים מובהקים במערכת החינוך. המלצות ועדת דברת הזדחלו למערכת, השתרשו עם הקמת ראמ"ה (הרשות הארצית למדידה והערכה) ותוקעים כעת עוגן סופי באמצעות חקיקה, כל זאת למרות הכשל שאותותיו ניכרים בשטח כבר עתה
בסוף השבוע אושר תקציב המדינה. תוך קיצוץ בתקציב הביטחון ובמטרה מוצהרת להעביר משאבים לחינוך . ניתן היה לחשוב כי הגיע המפנה, אולם עיון ב טיוטת חוק ההסדרים 2011 – 2012 , אשר פורסמה רגע לאחר העלאת פוסט קודם שלי בנושא, ואשר באה במקביל לחוק התקציב , מראה את העמקת המצב הקיים.
אחד מסעיפי החוק הוא "שיפור העמקת המידע של מערכת החינוך". מעיון בטיוטא מתברר שמה שהולך ומשתנה הוא השפה - שימוש במושגים תשומות ותפוקות, מושגים כלכליים מובהקים, הולך ותופס חלק נכבד בשיח ה 'חינוכי'.
ניתן למצוא כאן רשימה ארוכה של "תשומות"- 'החומרים' הבסיסיים מהם מורכבת המערכת ואשר לגיטימי שתרצה לדעת - מספרי מורים , מספרי תלמידים, כיתות , הסעות וכו' ומולה רשימה קצרה (להחריד) של "תפוקות": - שיפור ההישגים בבחינות המיצב - שיפור ההישגים בבחינות הבינלאומיות - אחוז הזכאות לבגרות - שיעורי נשירה - סלקטיביות בית הספר - נוכחות תלמידים ומורים - אקלים בית ספרי: אלימות, קשר מורה – תלמיד וכו'
זהו!
ללא מתן אלטרנטיבות חינוכיות לתלמידים שונים ,ללא שיטות הוראה מגוונות,ללא יעדים ערכיים, ללא חינוך לחשיבה, ללא חינוך לסקרנות וללא תכניות ייחודיות הן לימודיות והן חברתיות אשר יגרמו לתלמיד ל 'חדוות הלמידה בוודאי ללא תפוקות לא מדידות כמו התלהבות, מוטיבציה, תחושת ייעוד אצל המורים וכדומה (שיעורי מוסיקה, מלאכה, ציור, חקלאות וכו' של פעם כבר מזמן הפכו למשהו ארכאי).
במאמרו 'ההונאה העצמית והמדד הכוזב של בחינות הבגרות'(2008) כתב מנדי רבינוביץ מנהל תיכון הדסים : "כמו באותו סיפור חלמאי על היהודי שחיפש את הגרוש מתחת לפנס, נוטות מערכות לחפש מדדים להצלחתם על פי מה שאפשר ונוח למדוד. אם יש שותפים שגם להם המדידה נוחה אזי המלאכה קלה שבעתיים. על פי רוב אותם מדדים אינם נוגעים למטרות הליבה של הארגון , והם נעשים למטרה בפני עצמה שאליו מכוון כל הארגון. קברניטי המערכת גם יודעים להסביר לא רע כיצד אותה מטרה משרתת מעלה נעלה ממנה וכיו"ב.
בשלב מאוחר יותר, משלא סיפקו המדדים אפילו את אותה סחורה כוזבת בשבילה נבנו, דואגת המערכת לטפל במדדים עצמם, והיא מתקנת ומכיילת אותם כדי שימשיכו למדוד אותה כפי שהיא."
כבר עכשיו ניתן לראות עד כמה צדק מנדי רבינוביץ ולא רק בהקשר לבחינות הבגרות, אליהן כיוון את מאמרו, אלא גם לגבי הסעיפים השונים של התפוקות הנדרשות.
לאחרונה התפרסמו מספר ידיעות אשר מצביעות על הכשל הנובע מהמדיניות הרואה בתפוקות הנ"ל את יעדיה.
יהיו שיטענו כי מדובר במעידות מקומיות, אלא שגם המערכת עצמה דואגת לטפל במדדים , לתקן ולכייל אותן כפי שצפה רבינוביץ' -
עצם הרצון להעלים את המידע אומר דרשני, מידע שמשרד החינוך היה אמור למסור ללא הדלפות, לפי חוק 'חופש המידע' התופעה שבה כ ו ל ם עוסקים בחינוך , החל מדברת , דרך נערי האוצר, אנשי תעשייה אנשי עסקים ועד לנגיד סטנלי פישר, גורמת לכך ש 'תשומות ותפוקות' הופכת לשפה השגורה גם בתחום החינוך. ואילו חוק ההסדרים ממשיך את הקו שהתוותה ועדת דברת אשר המלצותיה נדחו בעבר על ידי ארגוני המורים. המלצות ועדת דברת החלו להזדחל לתוך המערכת בקצב הולך וגובר, השתרשו עם הקמת ראמ"ה (הרשות הארצית למדידה והערכה) ותוקעים כעת עוגן סופי באמצעות חקיקה, כל זאת למרות הכשל שאותותיו ניכרים בשטח כבר עתה כפי שהודגם, ולמרות הזעקה של כל מי שמגדיר את עצמו כמחנך ומבין את הנזקים שהחקיקה הזו גורמת.
פורסם לראשונה באתר 'עבודה שחורה' |
אביה אחת
בתגובה על תנו לי ללמד!
פיני1
בתגובה על יולי תמיר קוראת להכרזת מלחמה על המבחנים הבינלאומיים
מומיק1
בתגובה על חג פסח ואביב שמח!
Innovative Software Development
| Cafe:
ראשי |
העמוד שלי | אנשים |
קהילות |
בלוגים |
תמונות |
וידאו |
אודיו |
קהילת תמיכה |
||
| מדורים:
העמוד הראשון |
הייטק |
שוק ההון |
וול סטריט |
smartphone |
קריירה |
פרסום ומדיה |
צרכנות |
נדל"ן |
משפט |
רכב |
עסקים קטנים |
||
 | ||
| שימושים: התראות RSS | כל הפרשנויות | כל כותרות היום | תנאי שימוש באתר | כתבו אלינו | ||
| עכבר העיר:
מדריך עכבר העיר |
סרטים |
מסעדות |
הופעות |
ילדים |
הצגות |
ברים |
מדריך עכבר העיר – בידור , תרבות , סרטים , קולנוע |
||
| הארץ:
חדשות |
בחירות |
מזג אוויר |
גלריה |
חדשות חוץ |
ביקורות סרטים |
סרטים חדשים |
ביקורת מסעדות |
ספורט |
לונדון 2012 |
ספרים
|
תגובות (52)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
מבחנים סטנדרטיים -- לרבות מבחני הבגרות ובחינות פסיכומטריות -- הורסים את מערכת החינוך.
כל פעם כאשר ניתנים, המבחנים הארציים הסטנדרטיים לתלמידי כיתות ד', כיתות ח', וכיתות י"ב, לרבות מבחני פיז"ה, הם נבחנים בהרחבה ונדונים מעל דפי העיתונות ובמשרדי הניהול של בתי-ספר שונים. ישוב אחד תוהה מדוע לתלמידיו היו הישגים כל כך נמוכים לעומת הממוצע, ישוב אחר מתגאה בתוצאותיו הטובות, בעוד שישוב נוסף מתגאה בכך שהוא מעל הממוצע אולם מודאג מהירידה לעומת השנה שעברה, וכן הלאה. קהילות מדרגות את עצמן ואת בתי-הספר שלהן בהתאם לתוצאות המוחלטות והיחסיות האלו, ונראה שכל אחד מקבל כמובן מאליו שמבחנים אלה, שהם חדשים יחסית, הם מידה נפלאה למשהו מאוד חשוב הנוגע לחינוכם של ילדינו.
למעשה, לא נגזים, אם נאמר שלמבחנים אלה יש השפעות שליליות הרות אסון על בתי-ספרינו. מן ההתחלה, הבה ונשאל את עצמנו: מה טבעם של מבחנים אלה? כיצד הם בנויים? התשובה היא: שהם מחרוזות של שאלות אשר מנסות למדוד את כושרם של התלמידים לזכור עובדות ומיומנויות מסוימות. לאחר שנבחן מקרוב את ההנחות עליהן מבוססים המבחנים, אנחנו יכולים להתחיל לרכוש הבנה פנימית וראיה לתוך אופיים המתעה והעקמומי.
ראשית, מי מנסח את המבחנים? המחברים הם בעצמם חברי הממסד החינוכי, אשר מתבקשים לשפוט בדיוק מה חשוב ומה לא חשוב על כל אחד לדעת ברמה מסוימת. מי העניק ידע אלוהי כזה לקבוצת אנשים זו? מי יכול לטעון שהוא בעל תבונה כזו שהוא יודע את הדבר בבטחה -- בבטחה כזאת שתהפוך ידע זה לנקודת ציון לאלפי ילדים? איזה איש או אישה יכול לטעון שהוא בעל יכולת למיין ולבחור מתוך המאגר האין-סופי של הידע האנושי את המעדנים אשר הם חיוניים לכל?
אם היו עומדים להקים מערכת כזו במקום אחר כלשהו למעט בבתי-הספר, הייתה קמה זעקה ציבורית כזאת שהמציעים היו מתחבאים מבושה. האם אין היא, הדבקות האוניברסאלית לערכה נתונה ומוגבלת של עובדות ומעשים, מהות הדוגמאטיות, האוטוקרטיה, הדיכוי הפסיכולוגי? האין זה כך שאנחנו תמיד בזנו למדינות בהן קיימות תביעות כאלה? האין זה כך שאנחנו מתענגים תמיד על הרבגוניות שלנו, על החופש שלנו מכפיה בחשיבה? כיצד, אם כן, אנחנו יכולים להצדיק את הענקת הסמכות והכוח לקבוצת מורים, לשפוט את כל ילדינו על פי המידות שאותם מורים יחליטו לקבען כמוחלטות ונכונות?
ומה עם הרעיון עצמו של אמות מידה אחידות? האם זה הגיוני לחפוץ שכל בן עשר, או כל בן ארבע עשרה, או כל בן שמונה עשרה שנים יהיו בקיאים באותו החומר? התוצאה הגרועה ביותר אשר הייתי מדמיין לעצמי הייתה, שכל תלמיד במדינה יקבל ציון מצטיין! איזו תחזית מפחידה! האם אנחנו באמת רוצים לחיות בעולם חדש ואמיץ כזה? ואם זה טוב עבור הגילאים האלה, מדוע שנעצור שם? מדוע שלא נמשיך את העבודה הטובה, ונבחן את האנשים כל ארבע שנים, עד גיל הזקנה, כדי להבטיח שלא יסטו מאמות המידה הטובות ביותר שעליהן הבוחנים שלנו יכולים לחשוב?
האם לאנשים יש מושג מה המבחנים האלה עושים לבתי-הספר של הערים והכפרים השונים שלנו? ככל שעובר הזמן, והביצוע במבחנים אלה הופך להיות חשוב יותר כמידה להצלחתם של בתי-הספר, יותר ויותר אנרגיה מופנית כדי להבטיח שהילדים יצליחו במבחנים. הביצוע במבחנים הופך להיות דבר ראשון במעלה, וכל פעם מושקעים בתרגיל עקר זה כמויות גדולות יותר של אנרגיה ושל זמן. אינני מתפלפל בנושא זה. אותו הדבר קרה בכל מקום בו הוכנסו מבחנים סטנדרטיים. לפני למעלה מחמישים שנה, כבר אז, התחוור למשל, שלהעמיד את כל תלמידי התיכון של העיר ניו-יורק בפני מבחני ריג'נט של המדינה בכל מקצוע, הביא את ההוראה בכל מדינת ניו-יורק לבינוניות אחידה שעד היום טרם התגברו עליה. משהו דומה קרה עם הסאט'ס (SAT'S - Scholastic Aptitude Tests - מבחני כושר הלמידה: מבחנים פסיכומטריים בארה"ב), שהפכו למטרה בפני עצמה לכניסה לאוניברסיטאות, ומטילים צל על למידה יצרנית כלשהי אשר לולא הם, היה עוסק בה התלמיד במשך השנים האחרונות של בית-הספר התיכון.
אין זה מאוחר מדי מכדי לנטוש את המבחנים מוליכים שולל והעקמומיים האלה.במחשבה שנייה, אולי זה כן מאוחר, לעת עתה; אולי יעברו עוד הרבה מאד שנים של שיגעון זה עד שהאנשים ברשויות המרכזיות יבחינו בכך שהם חונקים את אותה מערכת חינוך אשר הם חושבים שהם רוצים לשפרה. אולם דבר אחד אשר אנחנו יכולים לעשותו כדי להילחם בשיגעון הזה ברמה המקומית הוא להתעלם מתוצאות המבחנים, בכולם ובכל אחד מהדיונים בבתי-הספר המקומיים שלנו. אם הקהילות המקומיות מחליטות, כל אחת בעצמה, להתרכז במה שהן חושבות שהוא חשוב ולהתעלם ממה שכל אחד אחר אומר להן שהוא חשוב, עדיין יש תקווה שנוכל להימנע מן האחידות -- המטמטמת, החדגונית, שמקהה את החושים -- אשר מבחנים אלה מנסים להכתיב לנו.
יום אחד שיחקתי מסירות עם ילד בן-שש שנים. בכל פעם שהוא זרק את הכדור, וכל פעם שהוא ניסה לתפוש אותו, אני עודדתי אותו: ''יופי''; ''זריקה טובה'', ''ניסיון טוב''. פתאום, הוא זרק את הכדור בכעס וצעק, ''אינני רוצה לשחק אתך עוד, אתה משקר, אני זורק נורא, זה בכלל לא היה טוב ואתה רמאי גדול''.
כמובן שהוא צדק ואני טעיתי וזה היה שעור בעל ערך רב עבורי בבית-הספר.
אין ציונים בסדברי-ואלי, התלמידים מחליטים בעצמם כיצד למדוד את התקדמותם. לרוב, הם משתמשים באמות-מידה מחמירות עבור עבודתם ומודדים אותה מול הדוגמאות הטובות ביותר שהם יכולים למצוא בעולם שמחוץ לבית-הספר.
תלמידים שלומדים חשבון יודעים מתי הם שולטים בכפל ובחילוק ובכל פעולה אחרת; הם פותרים את הבעיות טוב או לא טוב. אם הם אינם מבינים משהו הם מנסים לפתרו או מבקשים עזרה עד שהם בטוחים שהם יודעים. ילד אשר לומד מכונאות רכב מבחין במהרה שהוא יכול לתקן משהו ולא משהו אחר. ככל שיותר דברים הוא יכול לתקן הוא הופך למכונאי טוב יותר; אולם הוא איננו זקוק לעזרה חיצונית שתאמר לו מה הוא עדיין לא יודע לעשות.
וזה נכון לגבי כל פעילות. הקדר ראה כדים מקצועיים, הצייר ראה ציורים, המחבר קרא ספרים, השחקן ראה הצגות, המוסיקאי שמע תקליטים או קונצרטים. לכל אחד יש מידה של מצוינות בראש, וכל אחד יכול לקבוע לעצמו מטרות ללא אשליות.
לעיתים קרובות, תהליך ההערכה-העצמית מול השלמות הוא מתסכל עד כדי כאב. ימים ושבועות של עבודה מתבזבזים כאשר האנשים פוגשים את אי-התאמותיהם, "מדוע אתה קורע את התמונה היפיפייה זו''? שאלתי יותר מתלמיד אחד. ''כי היא מכוערת'', הם עונים לי את התשובה הבלתי-נמנעת.
התסכול יכול להוביל לכעס, למצבי-רוח מחרידים, להענשה-עצמית. זה לא מועיל אם מישהו אחר יאמר, ''אבל אתה טוב מאד בזה", כאשר למעשה מתכוונים לומר, ''הנך טוב יחסית לגילך ולרמת הישגיך'', זה איננו מנחם. הילדים כבר החליטו, עוד בטרם התחילו, לאיזו רמת מצוינות הם רוצים להגיע, ודבריך נשמעים ריקים ומזויפים.
לפעמים, התסכול אשר נוצר כתוצאה מהערכה-עצמית אכזרית הביא את הילדים לנטוש את המפעל. לרוב, הילדים חוזרים ומנסים פעם, ועוד פעם, עם נחישות עיקשת המעוררת יראת-כבוד, עד שלבסוף הם באים אליך ואומרים, ''זו חתיכת עבודה טובה".
מדי פעם, הילדים מחפשים ביקורת חיצונית שתסייע להם לשכלל את עבודתם. הם מחפשים מבקר ודורשים יושר ומיומנות. זה מה שקורה בכל תכנית חונכות: החניך פונה אל החונך באופן בסיסי כדי לקבל אימון וביקורת הולכת וגוברת.
הכול תלוי בילד ובנושא. תלמידים רבים פנו אלי בבקשה, ''האם הנך יכול לעבור על הכתיבה שלי ולסייע לי לשפרה''? הילדים אשר מבקשים זאת הם משכילים ומבריקים, אולם הם פשוט אינם יכולים להצביע על מה לא בסדר בעבודתם.
כאשר הם פונים אלי, אני נענה ברצון, ואני מסיים כאשר הם אינם זקוקים לי יותר, הם קיבלו את מה שהם רצו. כל איש צוות בבית-הספר נוהג כך, זה חלק מבית-הספר.
לב-ליבו של סדברי-ואלי היא המדיניות בה אנחנו לא מדרגים אנשים. לא משווים אחד עם השני, או עם איזשהו תקן אשר קבענו. לגבי דידנו, פעילות כזו היא הפרת הזכויות לפרטיות ולהגדרה-עצמית.
בית-הספר הוא לא שופט. אם התלמידים מבקשים ממישהו מכתב המלצה עבורם, זה עניין אישי שבין הצדדים. אם הבן-אדם מסכים לכתוב מכתב כזה, הוא עושה זאת על נייר אישי, לא על נייר של בית-הספר. מבחינתו של סדברי-ואלי כולם ''בסדר''.
מדיניות זו יצרה מספר בעיות מצחיקות ולפעמים היא עדיין יוצרת אותן. פעם אחר פעם, בטפסי-הבקשה לקבלה לבתי-ספר להשכלה גבוהה או למשרות, מבקשים תעתיקים של ציונים והמלצות. אנחנו כותבים מכתב מנומס, בו מוסבר כיצד אנחנו פועלים ומה מדיניותנו. אנחנו משתדלים להסביר בעדינות רבה שאין לנו ציונים ואיננו מוציאים הערכות. תשע פעמים מתוך עשר, מדיניות זו מתקבלת, והתלמידים נותרים היכן שראוי שיהיו, הם מציגים את עצמם בפני פקידי הקבלה או מנהלי כוח-אדם של המקומות בהם רצונם להתקבל.
הפעם האחת מתוך העשר היא מה שעושה את החיים למעניינים. לפעמים שולחים וחוזרים ושולחים בקשות ממוחשבות, מתעלמים מתשובה אשר אינה תואמת את תוכנת המחשב. כאשר זה קורה, התמדה היא המפתח; אנחנו ממשיכים לנסות עד שפוגשים בן-אדם אשר יכול לקבל החלטות. במקרים אחרים אנחנו מקבלים שיחת טלפון בזו הלשון: ''האם אינכם יכולים לתת לנו "משהו", אולי איזוהי הערכה בעל-פה בטלפון שאיש לא יראה''? בסבלנות, אנחנו מסבירים שאיננו יכולים.
עד כמה שידוע לנו, מדיניותנו בנוגע להערכה מעולם לא גרמה נזק לאף אחד מהתלמידים כאשר הם יוצאים לחיים מחוץ לבית-הספר. לבטח המדיניות מקשה עליהם במקצת, אולם סוג זה של קושי הוא בדיוק עניינו של בית-הספר: ללמוד לפלס לך דרך, לקבוע את אמות-המידה שלך, להשיג את מטרותיך. ומה שאנחנו מרוויחים בבית-הספר, כבונוס למדיניות של אי-מתן ציונים ואי-הוצאת הערכות, היא אווירה חופשית מתחרותיות וממאבקים בין התלמידים למען השגת הסכמתם ואשורם של המבוגרים. בסדברי-ואלי, אנשים עוזרים אחד לשני כל הזמן, אין להם סיבה לא לעשות כן.
["הערכה", סוף-סוף חופשי, בית-הספר סדברי-ואלי, מאת, דניאל גרינברג, 1987.]
אף אחד לא יתפקח ללא טלטלה אזרחית בכיוון...
כלכלה זה מדע ללא נשמה,
לכן אל תחפשי ערכים כמו עניין, התלהבות ואהבה
הם לא קיימים.
אולי מתי שהוא משהו יתפקח, ויבין שבכדי שיהיה לנו כאן עתיד חייבים לתת מעט מקום גם לרומנטיקנים.
במיוחד בבי"ס שבו המורה נכנס לכיתה סוגר את הדלת וקשה לדעת מה קורה שם בתוךהכיתה.
הנושא שאת מדברת או צריכה לדבר עליו הוא לא ביקורת על עצם מושגי היסוד הללו בניהול, אלא:
האם נבחרו התפוקות המתאימות? או המציאותיות? או הטובות? או שאולי הן לא הוגדרו נכון?
נכון?
רק אכתוב שאני מסכימה עמך בכל.
אולי אני משוחדת כי אני מאד מכבדת את דעתך..
אך כל מוצא פיך מקובל עלי.
*************
שבוע טוב.
"תלמידים מתקשים אשר מתבקשים לא להגיע ביום בחינת המיצב,"כדי לא לבייש את הפירמה. כדי לא להוריד את הממוצע." (שרית עוקד כאן )"
כשהחינוך הופך למיתוג זו התוצאה :\
לא משנה מה התרבות שלך .... כל עוד אתה מבקש מהכלל לממן אותה , היא כבר לא שלך.
דשנו בנושא פעמים רבות. אולי בהזדמנות אחרת ויזומה צריך לדון בסוגיה, למי בדיוק אינטרס "לדחוף" לכוון המנוגד לדעת אנשי מקצוע בחינוך. בתגובה זו ברצוני להתייחס לעובדה, שתחום המדידה והערכה חשוב גם בעידן הדיגיטלי. בפרוייקטים שלי אני מיישמת שיטות הערכה ומדידה עדכניות ומתאימות לסביבות הלמידה החדשות. השאלות החשובות ביותר הן : מה מודדים ולשם מה?
ככל שה"מה"-- יהיה הכישורים הרלוונטים לעת הזו ובמקביל ה"לשם מה"-- יהיה כלי עזר משפר בתהליך ההוראה/למידה עצמו - כך ייטב למערכת כולה.
גל
אז...בשלב הראשון...יש לצמצם את מספר התלמידים,
אח"כ לשפר תנאים....
ויש הרבה מה לשפר בבתי הספר.
ורק בסוף...שיתחילו למדוד....
גם אם מדובר בתהליך כלל עולמי, אני חושבת שמן הראוי לחזור ולהתריע כי לא מדובר כאן בתהליך חינוכי .
תודה על תגובתך.
יש דבר חשוב מאוד במה שהדגשתי והוא העברת אחריות לתלמיד. היום התחושה אכן היא שמי שנבדק הוא המורה, המנהל, בעוד שאין אחריות של התלמיד להישגיו ומכאן המוטיבציה האישית שלו יורדת.
נקודת מבט חשובה מאוד.
תודה.
נדמה שאין להרפות , להעלות את הנושא עוד ועוד, כך שדברים יחלחלו, למרות שאני לא רואה כאמור שדברים משתנים אלא להיפך, המצב הרע מעמיק, כאמור 'השפה' הולכת ומשתנה , כמוה גם מערכת החינוך.
ואני בכל זאת לא מרפה.
תודה.
אם פעם המרוץ אחר הציונים היה רק בכיתות הגבוהות, ופעם אחת במבחן הסקר בסוף כיתה ח', הרי שהיום התלמידים כל הזמן נבחנים, המורים נכנסים למרוץ של הכנה לקראת הבחינה על חשבון נושאים אחרים.
כואב.
כבר כמה שנים מנסים להחדיר את שפת ה"סטנדרטים" למערכת - בלי יותר מידי הצלחה. שוב - מדובר בתופעה כלל עולמית שמחלחלת מגורמי הבנק העולמי, כחלק מעיצוב העולם הנאו-קפיטליסטי. כל הליקויים והבעיות של השיטה ידועים ומצויים בספרות - כי זה נוסה בארה"ב ובאנגליה לפני עשרים שנה ויותר. יש יותר מידי גורמים המעוניינים בהחדרת השפה הזו - כי היא מאפשרת שליטה ופיקוח קלים יותר ו"שמה את המורים במקוום" - כמי שנתבעים לעמוד בסטנדרטים שלא תמיד הם רלבנטיים למעשה החינוכי. כמו כל דבר בחינוך, גם זה גל שיוחלף בעוד כמה שנים ב"פתרון פלא" חדש.
אני מאוד מקווה שאתה לא מסכים עם מה שאתה כותב.
האם אפשר להסכים לכך שמערכת החינוך שואפת לבינוניות? זכאות היא בינוניות!
האם אפשר להסכים עם כך שמערכת החינוך הפכה לביזנס ותו לא?
בעסק כלכלי אתה עובד עם אנשים בוגרים, מגובשים, כאן 'חומרי הגלם' הם ילדים שצריך לעזור כדי לעצב את אישיותם - לא רק להקנות להם ידע מדיד אלא גם העשרה, לעורר בהם סקרנות, לעורר בהם חשיבה, לתת להם סיפוק מעשייה לא מדידה.
לא יכול להיות שכל מה שיעמוד לנגד עיני המורה הוא הציון בלבד שישיג התלמיד ולא גם מעבר. מה שקורה היום הוא חשיבות הציון בלבד.
אכן הבטחון האמיתי של מדינת ישראל זה החינוך ולא הציונים של התלמידים, אלא האם הם יהיו בני אדם. ובני אדם הם יהיו לא רק כאשר הם יהיו בעלי 'זכאות לבגרות'.
1. נכון. מאז ומעולם בעל המאה היה בעל הדעה.
אבל, כבר ראינו סוגי חברות אנושיות שערכים מסויימים הנחו אותם, מעבר לרדיפה אחרי הממון.
אין נוסחת פלא וגם הטובות שבחברות האנושיות קרסו בשלב מסויים.
השאלה מה אנחנו יכולים לעשות כיום?
2. מה לדעתך התרבות שלי?
כאשר מתקרבים למצב של אין ברירה עדיף להשתמש בהתבטאות סוחפת. אני מאמין שהמצב כעת הולך מדחי אל דחי והינו מספיק גרוע שיש בו הצדקה להתבטאות סוחפת. מדינת ישראל לאן?
שושי פולטין היקרה,
אני מסכים עם כל מילה שאת כותבת אבל:
ברור שמערכת החינוך אינה מתפקדת כמו שצריך כדי ל"הפיק" דור של אנשים משכילים ובעלי ערכים וגם כאלה שישמרו את ישראל במקום הראוי לה מבחינה כלכלית וטכנולוגית.
אז איך עושים את זה?
כשהייתי בלימודים בארה"ב בשנת 1954-5 התידדתי עם בחורה שהיתה עמיתת מחקר בהרוורד. היר כנראה רצתה שאשאר בארה"ב ושאלה את הפרופסור שלה אם יוכל להציע לי ג'וב. בלי לראות אותי הוא ענה לה שאם אני בוגר הטכניון בחיפה ולומד לימודי מוסמכים כאן (בארה"ב) לא תהיה שום בעיה.
האמת שהמחשבה להשאר בארה"ב או בכלל בחו"ל הפחידה אותי וברחתי הביתה במהירות.
איך גורמים לכך שיותר בוגרי תיכון יבינו שהמעשה הציוני היום הוא להצטיין בידע ובלימודים בכל היכולת שלהם ולא לטייל בדרום אמריקה או בהודו.
הבעיה היא שאפילו אנשי העסקים של היום, ובודאי רבים מהפוליטיקאים הם בורים. אפילו בכלכלה רוב "איילי הכלכלה" מבינים מעט מאד (ראה את הגלים של אי יכולת לעמוד בפרעון החובות).
אז מה את מציעה לעשות מחר אילו היית למשל סגן שר החינוך.
הצרה היא שלמשרד החינוך אין אסטרטגיה ברורה. המשרד צריך לחשוב ולתת תשובה - מהם מטרות החינוך בישראל? ואולי יותר חשוב - מהם הדברים שבהם משרד החינוך לא עוסק? מהם סדרי העדיפויות?
כל מי שעבד יום במערכת מכיר את התופעה - מנהלות ומחנכות חסרות הכוונה ובעלות רצון טוב משקיעות בכל פרוייקט שנראה להם חשוב. אי-אלימות, מיצ"ב, קבלת השונה, זה"ב, יהדות, פרוייקט חקר, וכו'. התוצאה? פיזור של משאבים דק דק, וקבלת תוצאות מינימליות, בבחינת תפסת מרובה - לא תפסת.
כנ"ל במשרד החינוך. כשאין דרך, מנסים לעשות כל מה שנשמע טוב. התוצאה? מריחה של משאבים אדירים ותוצאות רדודות. במדינת ישראל השקעה אדירה של תקציב בחינוך, במקום טוב בעולם הראשון, אבל קצב גידול של העולם השלישי. במצב כזה עדיף, לדעתי, לעשות דבר אחד טוב מאשר חמישים דברים גרוע.
לו שואלים אותי מה לעשות התשובה היא פשוטה. מטרת מערכת החינוך צריכה להיות הכנה וסינון של התלמידים לאקדמיה. לשם כך צריך להכריז מטרה של הקטנת שיעור הזכאים לבגרות למספר הגיוני (כ-30%), תוך העלאת רמת הבחינה לרמה הדרושה בשנה ראשונה של תואר אקדמי. כמו כן הוספת בחינות מעבר ארציות בעלות סטנדרטים קבועים בסוף ביה"ס היסודי והחטיבה, כך שלא יווצר מצב שילד חלש בחטיבה לא יודע לכתוב ללא שגיאות, וילד ממוצע מתחיל לקבל הרגלי למידה רק בתיכון. החזרת בתיה"ס המקצועיים תכשיר את החלשים לעבודה מכובדת, בלי התסכול והעוינות שיוצר תיכון עיוני.
הצרה במבחני המיצ"ב בישראל היא, שהמבחנים בודקים את בתי הספר ובוחנים בעצם את המנהלים והמורים. במדינות אירופה, בהם ביה"ס היסודי מסתיים בכיתה ד' או ה', מבחני המיצ"ב קובעים את עתידו האקדמי של הילד - האם יוכל לעשות בגרות. אפשר להבין לבד את ההבדלים בתוצאות. למה שילד ישקיע בשביל מישהו אחר?
יעדים ערכיים? חינוך לסקרנות? הכל יפה מאד. אבל כשהמשאבים מוגבלים צריך לדעת על מה לוותר.
http://cafe.themarker.com/post/1571073/create/comment/?q=10811562&qt=4
George Carlin - Education and the Elite
קראתי את תשובתך, ונכון שהישגים "חינוכיים" כלליים מתבטאים לאחר זמן, אך יש דברים רבים שניתן לראות ולכוון בזמן אמת בכיתות. נדמה לי שסדר העדיפויות התהפך אצלנו - לפני שנים ניסו חכמי הכלכלה ייעוץ-ארגוני ושו'ת להתאים את שיטת ה- TQM היפנית למערכת החנוך. כבר אז היה ברור שזה לא ניתן ושתהליכי חינוך - הוראה -למידה אינם מצטיינים בפשטות הסכמטית של תשומה-תפוקה.
אני משוכנעת שיש דרכים להעריך עבודה חינוכית כולל הוראה - לא בטוח שזה מה שהמשרד עושה...
מערכת החינוך היסודית נופלת בהדרגה קורבן למגמה זאת, שמערכת ההשכלה הגבוהה מתמודדת עימו גם בקושי רב. החיפוש אחר הכימות והמדידה, וההתנהלות לפי הכימות והמדידה. יום אחד אתייחס לכך יותר במפורט בבלוג שלי.
אבל מצד שני אותה תרבות שלך רוצה את הכסף שלי ... ולכן בעל המאה ישאר בעל הדיעה.
מערכת החינוך הפכה להיות ביזנס, חד וחלק וצריך לומר זאת בקול רם. עבדתי בעברי בחברות מסחריות גדולות, שנים עמדתי ביעדים חודשיים ושנתיים, התעסקתי בגרפים, במבצעים, באחוזי הנחה, בניתוח נתוני מכירה, רווח והפסד. בנוסף מדדתי את אנשי המכירות שלי לפי יעדים קרים מספריים. מכרת יותר אתה טוב, מכרת פחות, כדאי שתתחיל לחפש עבודה.
מנהלי התיכונים הם עובדי חברה מסחרית שנקראת משרד החינוך, אנשי מכירות ותו' לא. ערך החינוך מושווה כיום לערך הכסף. גידול המכירות שווה לגידול אחוזי הבגרות. אין אנשי מכירות כבני אדם, אלא סטטיסטיקות על מכירות, סטטיסטיקות של בגרויות. את לא רוצה להתעסק במינוחים כלכליים, אבל זה לב ליבו של העניין, הפרטת כל הערכים לכדי הצלחה כספית, מנהלים יבזו את המקצוע שלהם, יתנו ציוני מגן גבוהים, יאפשרו העתקות במהלך הבחינות, יסלקו מבית הספר את אלו שלא מסוגלים, על מנת שלבסוף הם ייחשבו מנהלים מצליחים.
מערכת החינוך, למעט מספר בתי ספר, בדרך כלל אלו המטפלים באוכלוסיות המוחלשות, שעושים עבודת קודש, הפכו ללא יותר מתאגידים קטנים העוסקים בציונים, כל דבר אחר בטל בשישים - והכיוון שאנו רואים כמובן זה החינוך האפור והחינוך הסקטוריאלי שמאפשר למעוטי היכולת להשתלב, בצורה אבסורדית, ש"ס היא היחידה שמטפלת בהם.
הביטחון האמתי של מדינת ישראל זה החינוך, לא צה"ל, מי שלא מבין את זה היום, יבין זאת עוד 20-30 שנים.
לד"ר מיקי ארליך,
נכון צריכה להיות מדידה, אבל היא לא יכולה להיות חזות הכל.
כאשר יעדי המערכת מצומצמים כל כך הם הופכים להיות חזות הכל וגורמים לתופעות שליליות.
אגב, אם מדידה אז היכן המצויינות - אתה רואה אותה בכל התשומות המפורטות? אני ממש לא.
במקום זה יש מדדים לבינוניות.
החינוך בא קודם כל מהבית, אבל אפשר לקלקל אותו.
כאשר התלמיד רואה את התהליך המתרחש והזילות אשר מתרחשת מול עיניו, החינוך שחינכת בבית מתקלקל.
אני לא מדברת כמובן על המנהל שגילה את התשובות, זה בהחלט פלילי, אבל מנהל שמוסיף ציונים לכל התלמידים שנכשלו , רק כדי להראות עלייה באחוזי הזכאות, זה ממש לא פלילי, אבל כפי שאתה רואה מתרחש גם כן. האם אין כאן זלזול בתלמיד השקדן שישב בבית, למד , השיג . מה הוא רואה לנגד עיניו - שגם מי שלא מתאמץ בכלל יכול להשיג כי המערכת רוצה בכך...
האם זה לא לקלקל את החינוך שנתת בבית?
האם מנהל שרומז לתלמיד שהוא יכול להשאר בבית ביום הבחינה, האם זה פלילי? לא. האם זה חינוכי ? ממש לא! האם זה פוגע בתלמידים ובחינוך שקיבלו בבית? ממש כן.
בקיצור, גם אם החינוך צריך לבוא קודם כל מהבית, יש מסרים שהילד/התלמיד מקבל מהסביבה והחינוך הוא הבית והסביבה. אין כאן שני עולמות נפרדים, אלא משלימים אחד את השני.
על כן גם מדידה וגם ערכים נוספים - חינוך שהוא לא מדיד.
טוב, אני לא התבטאתי בצורה סוחפת כל כך, אבל הייתי רוצה שהשפה תשתנה לשפת 'חינוך' ולא לשפת 'כלכלה' על כל המשתמע מכך.
תודה.
חשבתי שהמורה לאנגלית דווקא תבין....
הי ריקי,
לא זה ממש לא נשמע כחינוך, לא נראה כחינוך...
חופש גדול נעים ומהנה.
ורד תודה,
עדיין לא הצלחתי להנות מהחופש, מטלות שונות...
אשתדל בהמשך.
לבנה,
זה בדיוק זה!
לזה בדיוק כיוונתי, אנחנו לא מפעל ולא עסק ולכן חינוך ועסק לא צריכים להתנהל באותה דרך.
מיכאל,
תחזיותיך מעציבות מאוד, אם כי אני לא יכולה לסתור אותן. לצערי.
תודה על תגובתך.
שלום לכולם,
אני דווקא חושב שיש משמעות רבה למדידת הישגים לימודיים בבתי ספר. מדינת ישראל משקיעה הון תועפות בחינוך (יתכן שלא מספיק, אבל עדיין מדובר בתקציב האזרחי הגדול ביותר) וחשוב שתהייה דרך כלשהי לעקוב אחרי יעילות ההשקעה. יתכן שיש לשנות מדדים אלה ואחרים, אולם לגבי עצם העניין אינני רואה כל בעיה, להיפך.
לשיטתי, שבית הספר אחראי בעיקר לצד הלימודי בעוד ההורים אחראים בעיקר לצד החינוכי, הדברים ברורים מאליהם. המדדים עוסקים בעיקר בהיבטים לימודיים ולא באיכות החינוך של הילדים.
מנהל שמקריא לתלמידים את התשובות במבחן הוא נוכל. מקומו בכלא ולא בבית ספר. מסתבר שמורים שיודעים להיות קפדנים מאוד כאשר ילד מעתיק במבחן או מאלתר תירוץ, פועלים ממש כמוהו כאשר מדובר במבחנים שלהם. זאת תופעה שמצד אחד מעציבה מאוד, אך קיומה, במיוחד אם הוא רחב ממדים, הוא מטריד. אם אלה הם המורים, לאיזה תפוקות מצפים מהם? במילים אחרות, קל לדבר על חינוך, אבל אם אלה הם המחנכים עדיף שלא יעסקו בכך.
כל טוב,
מיקי
זו הפכה להיות שפה שכווווולם מבינים חוץ ממורים....
*
אלומה
חשוב שאת ממשיכה לכתוב על המצב בחינוך.
נשמע כמו איזו תוכנית להתעיילות של מפעל או עסק.
שום איזכור לתוכן. או משהו שעוסק בחינוך של בני אדם צעירים.
כבר אז, עם "ביטול ודחיה" את מסקנות ועדת דברת, היה ברור שההמלצות ימצאו שביל למנהלי החינוך, והם יעשו כל מיני... כדי להכניס ולממש את המסקנות.
היום כאשר ארגוני המורים יותר חלשים, הפקידים השונים ממשיכים לדחוף את מסקנות דברת כמו מסקנות אחרות.
החינוך למרות עלייתו לדיון הציבורי, נמצא בעמדה מסוכנת, כאשר כל מיני פונקציונרים בעלי כוחות ושררה פועלים בדרך, כמעט בדוקה, להרס החינוך.
התשומות והתפוקות, השורה התחתונה, תוצאות הבחינה ועוד מושגים כלכליים שאינם מתאימים בשום דרך לחינוך מחזקים את אחיזתם, ופגיעתם רעה.
עדיין לא הגענו כחברה לתובנה, ולכן החינוך ימשיך להתדרדר עוד כמה שנים.
כלכלה ו'חינוך' התערבבו להם יחדיו, במיוחד כאשר בכל תהליך 'חינוכי' מעורבים גורמים חיצוניים...
טרם הפנימו כי בשביל חינוך טוב צריך להשקיע.
צריך להשקיע בתקציבים, צריך להשקיע במורים השחוקים, צריך להשקיע בתלמידים ובל נשכח כי ההורים צריכים להשקיע גם הם מזמנם ומרצם לילדים ולא רק מממונם.
הם רק קוראים לזה חינוך.