בשש וחצי אני מרתיחה את המים, כפית וחצי קפה, שני סוכרזית, קצת חלב. הנוזל החם מדלג לו בשמחה במורד הגרון שלי, מעיר אותי לאט אבל בטוח.

מקלחת קצרה, שמלה שחורה קטנה, סנדלי אצבע, עליונית קטנה שלא יהיה קר במזגן, פס שחור בעיניים, ליפסטיק אדום, התיק שלי, התזה קטנה של ורסאצ'ה ואני באוטו.

אתמול הם התקשרו והקדימו את הפגישה מהצהריים לבוקר. מי יבוא? שאלתי. המנכ"ל ומנהלת הייצוא. בסדר אמרתי. סגפרדו, שמונה, בכניסה.

אני מעשנת לי בהנאה ותוך כדי מפשפשת בתיק שמא שכחתי את המסטיקים שיעבירו לי את סרחון הנובלס. יש.

החניה פנויה כמעט לגמרי. מבט אחרון במראה, עוד מריחת אודם במקום שבדל הסיגריה השאיר את חותמו.

הם עומדים בפתח בית הקפה. הוא בג'ינס וחולצה מחויטת, אני רואה את צבעי הלוגו הרקומים במקום כיס בחולצה. נמוך יחסית, קירח, תיק עור מאובזר בכיסים ביד וטלפון נייד אזוק לחגורת המכנסיים.

לידו היא עומדת. סנדלי שורש ואוברול ג'ינס מעל טריקו לבן של דלתא. שיער אסוף בקוקו עם גומיה שחורה, נטולת צבעים, ככה כמו שהיא.

הוא מחייך לעברי את חיוך השיווק שלו והיא מביטה לי ישר בעיניים, שם בין הגבות איפה שהפינצטה מסרבת לעבוד כי השיער דקיק ושביר מדי.

נעים מאוד, אני מושיטה לו יד תוך כדי , הוא עונה חזרה גם לי והיא שותקת.

זוהי נועה, מנהלת הייצוא הוא מציג אותה, היא מושיטה יד ואני מנשקת אותה על לחייה בטוענה שככה זה אצלנו בפולניה, אנחנו מתנשקות עם כל מה שזז. זה בסדר.

היא נבוכה וזה מדליק אותי, אני רוצה להביך אותה עוד קצת. עוד מעט. תתאפקי אני מרסנת את המפלצת המאופרת שבתוכי.

אנחנו מזמינים קפה סתמי, רגעי שקט שאף אחד לא יודע האם לדבר סתם שיחת חולין, האם להתחיל לדבר עסקים עד שהמלצרית תפריע עם הקפה. אני, כהרגלי, מתחילה לקשקש ומספרת על הדרך הארוכה שעשיתי עד לבית הקפה הזה וכמה שטוב שהפגישה הוקדמה כי צהריים זה קשה לי וגם התנועה עמוסה והוא שואל אותי אם אני נשואה ואיפה אני גרה וכמה ילדים יש לי והיא שותקת.

אני עונה בלא או כן, תלוי בשאלה, מציצה לכיוון שלה והיא מכווצת בכסא ואני יורה.

אז נועה, את נשואה? איפה את גרה? יש לך ילדים? מה עם כלב? והיא אומרת לא, הרצליה, לא, וכלב יש.

המלצרית מניחה את הכוסות, הפוך לי, אספרסו ארוך לו, נס של עלית על חלב לה.

אנחנו מדברים על המשלוח, כמה מכולות, לאיזה נמל, היטלי דלק, היטל מלחמה, ביטוחים, מתלוצצים על שודדים בים, מפנטזים על מכולות מתהפכות מהסיפון ונופלות לאוקיינוס.

אני נוגעת לה ביד תוך כדי צחוקים, היא מתחילה לחייך קלות ולהפשיר, אני מחמיאה לה על סנדלי השורש ועל התעוזה להיות מנהלת בכירה ולהתלבש כמו נערה במחנה צופי, היא שואלת בת כמה אני, אני עונה בכנות, 46, היא עונה לי כנ"ל, אני שוב מחמיאה על הגזרה הנערית, על הקוקו ההדוק, היא נוגסת בעור הקשה שמסביב לאצבע של יד ימין, אני עוקבת אחרי תנועות השיניים והלשון שנוגעת לא נוגעת בקצה האצבע, שפתיים נרטבות, טיפת דם בקצה הציפורן, היא מלקקת אותה בחשאי, יודעת שראיתי שהיא פצעה את עצמה.

לא נורא אני אומרת ומניחה יד על הברך שלה. עד שתהיי בבית אבות תפסיקי לאכול ציפורניים. היא לא צוחקת. אני מרגישה דבילית אבל לא מוותרת. יש בה משהו שאני חייבת לבדוק.

סליחה הוא אומר. כבר חוזר ומתרחק לכיוון השירותים. אני והיא לבד. אין זמן. עכשיו.

אני מנסה להוציא מהפה משהו שנון עם פתח להמשך. הראש סתום . ואז, במפתיע, היא אומרת באנו בשתי מכוניות. אני נוסעת צפונה.

אני לוגמת עוד שלוק מההפוך. מה היא אומרת?

את חייבת לחזור לעבודה אני שומעת אותה שואלת.

לא . יכולה להודיע שלא אחזור היום. שלקחתי חופש לכמה שעות. רוצה לנסוע לבית אורן?

מה יש בבית אורן היא שואלת?

פעם, מזמן, ביליתי שם כמה שעות קסומות. השאירו בי זכרון טוב. אני רואה בזווית העין שהוא חוזר לשולחן.

בואי ניתן לו לנסוע ואז נחליט.

סיימנו פה הוא אומר? כן. אשלח לכם את כל החומר במייל. נדבר עוד השבוע ונסגור קצוות. היה לי נעים , לוחצים ידיים, שלו עוד רטובות ואני מקווה שרק ממים, את נוסעת גם הוא שואל אותה, לא היא אומרת, נוסעת קצת צפונה. לנשום אוויר.

אחרי שעה אנחנו בבית אורן בכניסה לבית ההארחה, אני משלמת בויזה מקבלת מפתח ואנחנו נכנסות בדלת של החדר. אני מדליקה סיגרה ונושפת את העשן ברעידות של התרגשות. היא מוציאה מכיס האוברול גם נובלס, מדליקה אותה ומתיישבת על קצה המיטה תוך שהיא מורידה את הגומיה מהקוקו ומפזרת את התלתלים השחורים שלה.

אני מתקרבת אליה תוך שאני משילה את הסנדלים, פותחת לה את אבזמי האוברול, היא מרימה ידיים כמו ילד שמחכה שיפשיטו אותו, הדלתא הלבנה יורדת, חזית ספורט ורודה יורדת גם, פטמות קטנות קופצות, חומות מעוטרות בסימני בגד ים ומסביב שיזוף קטן.

היא מלטפת לי את הרגליים מתחת לשמלה, הבטן שלי מתכווצת. כמו בריג'יט ג'יונס גם אני לובשת תחתונים גבוהים שמכניסים את הבטן פנימה, לא התכוננתי לסקס של בוקר.

אני מורידה לבד את השמלה ואת החזיה ואת תחתוני הדוד מפולניה , גם אני שזופה בדוגמת בגד ים שלם. היא מצמידה את הפנים שלה לבטן שלי, אני משכיבה אותה על הגב ונשכבת לידה על המיטה. מצעים לבנים סתמיים ואנחנו , שני גופות חמים מתקרבים.

לא הייתי אף פעם בבית מלון באמצע הבוקר היא לוחשת. אני רוצה לענות שתמיד יש פעם ראשונה אבל במקום אני מנשקת אותה על הפה, הלשון שלי מלטפת את השפתיים שמצצו את טיפת הדם בבית הקפה. היא זזה לידי, מחבקת, מעבירה את האצבעות קצוצות הציפורניים על הפטמות שלי. אני מתיישבת על הברכיים בין הרגליים שלה, שיער ערווה של פעם, מלא ומתולתל, רך, מבוך מפתה, אני מכניסה את האצבע שלי בין התלתלים הלחים, מקרבת את הפנים שלי, מלטפת את עצמי בשיערות החמות, נוגסת, טועמת, האגן שלה זז והפה שלי איתו, עוד היא אומרת, אני נוגעת לה בפנים ומרגישה דמעות נוזלות לכיוון האף.

למה בכית אני שואלת אותה בנובלס שאחרי? כי זאת הפעם הראשונה ששכבתי עם אישה היא עונה. אני בוכה גם, הדמעות חונקות את הסיגריה, אנחנו מתחבקות, שותקות היא מנשקת אותי בצוואר ולוחשת לי באוזן פולניה שלי, אני נמסה, אני מפחדת, אני יודעת שנתראה גם מחר.