מוגש לקוראיי באהבה. אחרי כמעט תשעה חודשים אינטנסיביים יחד שנראו כה קסומים, היא עזבה. הלוואי שיכול היה לומר שהוא יודע, או אפילו מבין מדוע. למען האמת, יש לו אמנם ניחוש לגמרי לא רע, אבל משהו בו מסרב להאמין שאכן יש באמת דברים כאלה במציאות. הפעלה מרחוק, התערבות בוטה, שלא לומר אלימה, של קרובת משפחה במטרה לגדוע קשר אהבה... " ?אין דברים כאלה", כך תמיד אמרה, כשביחסיה עימו עדיין ראתה מקור לגאווה. לא, לא היו סימנים מקדימים ולא היתה כתובת על הקיר. כלומר, יש סיכוי קלוש שאולי היתה, אבל לא במקום שבן תמותה רגיל יכול היה לקרוא – בדיעבד, הכל כמובן נראה אחרת. אבל באופן מתעתע למדי, לא כל כך במקרה הזה. הושיבה אותו על הספה והניחה לפניו חבילת הסברים בנויה לתלפיות – ממש מלאכת מחשבת של מגדל קלפים. הביאה טיעונים מן הגורן ונימוקים מן היקב. תחילה האזין ברוב קשב וכרגיל שתה דבריה בצמא, אך הבין עד מהרה…
הכל התחיל באוקטובר, כשהקיץ עדיין התעקש להשאר עוד מעט קט טרם נמוג ופינה מקומו לסתיו. הוא פגש אותה ביומו האחרון של החג. פגישה של התחלה בצל מוות וקמילה. פגישה גופנית מאוד, עם הרבה מגע רך, לטיפות ונשיקות ולא פחות מזה – שתיקות. שיחות למכביר כבר היו להם בטלפון. שם שרטטו את קווי יחסיהם, במעגלים מעגלים חופפים ונפגשים וגם קצת נפרדים. הלבד עם היחד, המרחב שלו ושלה ושל שניהם – הכל באומץ ובלי פחד. לו רק ידע.
הם ידעו ימים רבים של אושר. טוב, לפחות הוא. מעין תחושה של חיבור מדהים עם שפע נתינה הדדית ועתיד נעים וחמים של שניים שכבר עברו עליהם אי-אלו שנים ויודעים את אשר הם רוצים בחיים. כך לפחות זה נראה. הוא האמין שהיא קורצה מחומר אחר, חשב שהיא מזן נדיר ובוגר. היו להם שיחות רבות ומרתקות על נושאים רבים מספור. תמיד ידעה להציג זוית ראייה חדשה, מחכימה ומעניינת. לא, לא היתה משכילה עם תעודה אקדמית, אך התברכה בראש חכם וחושב וגם במה שהאמין אז – לב כה רך ואוהב. רק על ענייני הרגש, כך אמרה, קצת קשה לה לדבר, כי אינה רגילה. אבל ידעה לגעת, להתרגש, להתפעל, או כך לפחות הפגינה, עם שמץ של ניצוץ בעיניה. הניחה לפניו כבקשה את תפקיד ההובלה. ביקשה ש"יפתח לה דלתות" וישחרר לה מטלות, כדי שתשתלב ותרגיש בבית, עד שכמעט לא הותירה לו שום מלאכה לעשות – "כבוד הרב, מדוע אתה רב?" היתה סונטת בו כשהתעקש בכל זאת להדיח את הכלים שנחו בכיור... הדבר לא תמיד היה קל, אך נעשה במאמץ רב ובאהבה. לא מיד עברה לגור איתו – החוזה בדירתה הקודמת טרם פג והמלאכה בעבודתה עדיין רבתה. אך ניצלה כל רגע של פנאי ובאה – ממכאובי הגעגועים אל האושר והעונג שביחד... אמרה אז שלא אכפת לה היכן יגורו – אפילו באוהל ובלבד שיחיו יחדיו.
כן, היו לה קשיים לא פשוטים עם אותה בת משפחה קרובה, שהעמידה עצמה בתלות חצופה וגוברת, שלא לומר עלובה, וללא בושה בינו ובינה. אפילו נסעה לה יום אחד לכינוס משפחתי ללבן דברים מקרוב. ואז שבה. אמרה שהמצב עגום וטענה כי היא זקוקה שמישהו יאמר לה שאינה מאושרת, שיקיש על ראשה וישאל "יש שם מישהו...?" הזכירה לו לכאורה איך עברה לגור עמו באזור ממנו היא כה סולדת. טעם מוכר ומר החל מחלחל בפיו. הכיצד זה? – הבאמת אינה זוכרת איך בשיקול דעת עם לא מעט להט שכנעה אותו שכאן ואפילו באוהל נכון להם לעת עתה לשכון?! הוסיפה ברצינות כמעט תהומית כמה, כך לפתע, אינם מתאימים ואיך שניהם בעצם מחפשים דברים שונים. הוא השתומם איך התיימרה לדעת לכאורה בצורה כה ברורה ולקבוע בעבורו מה הוא מחפש שהוא ממש, אבל ממש לא היא. ואולי היא ידעה משהו שהוא טרם ידע… סיפרה לו גם, על דרך ההדגמה, או שמא במכוון בהגזמה, כמה היא אוהבת עד מאוד לנסוע ולנהוג, למען ההנאה והכיף, מבלי להביט בשעון או לספור ק"מ... צפירה אחת, הבהירה, מספיקה כדי שתרצה לשוב מיד הביתה. מוזר, ניקרה בראשו כל העת המחשבה, כמה גם זה לא נשמע לו מוכר.
הוא חשב איך לטענתה כשל מלהביא עצמן לקשר, לחדש ולסקרן, בעוד שהיא תמיד התעקשה: "תגיד אתה". ולא עזרו לו תחנוניו :"תגידי באמת מה את מעדיפה"… – "זה מצויין וגם זה נפלא, אז תחליט אתה", תמיד אמרה. המשיכה להחשות וכמעט תמיד מיאנה לגלות. מיד חשב לעצמו איך תמיד הקפיד בשמחה רבה ובלב חפץ ושלם לחלוק עמה חוויות ומחשבות, חלומות, זכרונות ואפילו קמצוצי סודות. כן, לפתוח בפניה את עולמו ולהתיר לה להכנס לשם. הוסיפה והדגישה ש"כשאני חוזרת הביתה, אל תדאג לשלומי – זה לא מעניין. ספר לי מחוויות יומך". ככה, באמת? – אז למה רק עכשיו? ומדוע זה נשמע לו שוב קצת כמו הגזמה, או לפחות הדרכה מאוחרת שלא לומר אפילו מעט מיותרת? "נחמד שאתה דואג לי וגם מרבה להכין לי קפה שאני אוהבת, אבל ספר לי משהו מעניין – זה מה שבאמת מעשיר את המרחב המשותף שלנו ולא רביצה משותפת וחסרת תוחלת על הספה". רק חבל שלא הצליחה להזכיר לו מתי זכו גם לכאלה... מוזר, שוב, כמה כל זה כלל לא נשמע לו מוכר...
התנדבה לקבל אחריות על התלהבות יתרה שעתה נראתה בעיניה שלא במקומה: "כל מה שעשית והבאת היה בעיניי מופלא ומקסים. גם אם את המברג באפך סובבת ועל אוזנך תלית… ואני הרעתי לך" אמרה, כמו היתה ילדה פתיה ונרגשת. וכבר הרגיש איך קיבתו אט אט מתהפכת. אמר לה שבכל תקופתם יחד, בעצם לא זכה ללמוד באמת להכירה. אם ישאלו אותו לא ידע להשיב מה היא אוהבת ומה היא בהחלט מעדיפה... "אני מבינה מה אתה אומר", הגיבה בפעם המי-יודע-כמה, מתאמצת לחפות על מבוכתה. קבעה בסיכום, כי לא יוכלו למצוא מקום לגור בו שיהיה פשרה הוגנת, "כי אני לא אהיה מאושרת ואתה תהיה סתם אומלל". מיהרה והבהירה שאף אין טעם לנסות מחדש כמו מ"היום הראשון", כי אינה רואה איך ניתן לגשר על הפערים ועל כן, אין מנוס – היא הולכת.
השעות נקפו והשיחה הפכה מייגעת, כי המטרה כבר סומנה סביב כל החיצים שסודרו מבעוד מועד להצדיקה. הם החליטו על הפסקה. אמרה כי טיעוניו (שהפריכו אחד לאחד כמעט את כל נימוקיה) הותירו בה בלבול גדול ועל כן מבקשת שהות לעכל את דבריו. הבטיחה שתחשוב ועד בוקר תשוב אליו עם תשובה. הציעה כי יאכלו, כי צריך, והתנדבה להכין פת ערבית. הוא פטר אותה מכך, כי למי כבר יש תיאבון, ונפנה לאמבטיה להתרחץ. שמע אותה משם משוחחת בשקט בטלפון (כן, עם אותה בת משפחה קרובה), ולא – מן הסתם, לא על בעיית הרעב בעולם השלישי…
הוא שב לסלון והיא יצאה ממנו עם הטלפון. לא רצתה שישמע. סר לחדר השינה לקרוא מעט, לעכל ולהירגע. היא סיימה את השיחה עד מהרה וניגשה אליו לבשר לו שבכל זאת נפלה החלטה. הם שוחחו עוד קצת. אמרה שיש לה נטייה להשאב לקשר ולהתלהב כמה זקוקים לה. אך כעבור זמן מתרעמת איך זה לא יכולים זמן-מה בלעדיה. הוא הצטער בשבילה על הפרדוקס שכה מנותק מהמציאות. אמר שזה עצוב ושכל הקשר לא היה כנראה אלא אשליה. הגדירה זאת כטרגדיה אך חלילה לא אשליה. שאל אם היא שלמה עם החלטתה, השיבה שלא, אך לא אבתה להקדיש עוד מחשבה.
למחרת עזבה וחזרה לחיבוק הדוב של משפחתה החמימה, הדביקה והמחניקה. וכתבה לו עוד שהיא עדיין אוהבת אותו מאוד...
סוכנים רדומים (גם אם הם בני משפחה קרובים) כנראה לא באמת נמים. |