כן, היום זה נגע גם בי. לא סובלת את זה, נרתעת מזה, נחרדת כל פעם מחדש. האסרטיביות שלי הפכה היום לאגרסיביות זועקת וזה עושה לי רע. אבל אין ברירה. לפעמים אנשים צריכים לקבל קול זועק כדי שישמעו מעט יותר, כדי שיבינו את התחושות של האחר. ואני שונאת את זה. אני רגילה לדבר, לשוחח, להבהיר. להעביר מסר בדרך נועם, בדרך נעימה, רגישה. ככה אני. אבל היום זה נגע גם בי. זה התחיל מבדיקת דם פשוטה שקבעתי לה תור כבר משבוע שעבר. הגעתי לקופת החולים, שלא ראיתי אולי שנתיים. לא אוהבת להיות בקופות חולים, לא אוהבת להיות בבתי חולים, ומאז שאבא נפטר- זה עושה לי בום בנשמה. מזכיר לי את ימיו האחרונים שם. הגעתי, נכנסתי לאחות, התיישבתי על כסא המחטים והיא- עומדת מול המחשב ומודיעה לי שאין לי בכלל תור והיא לא מבצעת את הבדיקה הזו. "אני צריכה לעשות את בדיקת הדם הזו. הגעתי במיוחד ופיניתי מקום רק לזה.וקבעתי תור לפני שבוע". "לא, אין לך הפנייה מהרופא", היא עונה לי. "כשקבעתי תור, לא נאמר לי שאני צריכה הפנייה", עניתי אני. "ברור שאת צריכה הפנייה. כולם יודעים. תלכי לרופא ותבואי ביום אחר". "אחות יקרה, לי לא אמרו כלום. אני לא מבקרת כאן כל יומיים ולא יודעת שצריך הפנייה. זה פאק שלכם, אז תעשי לי את בדיקת הדם". האחות ה"רחמניה", המשיכה להתווכח איתי. המשיכה להסביר לי שכולם יודעים, כולם עושים זאת. אני, המשכתי להבהיר לה שאני לא כולם, ועובדה שלא ידעתי. ישבתי ולא זזתי מכסא המחטים. אחרי מספר שניות, היא יצאה מהחדר, ואני- ניגשתי אל המשרד שם והתחלתי לדווח לשתי הפקידות את הלך העניינים. אנשים ששמעו את העניין השתהו. נכון, לא כולם יודעים על הטופס המזורגג הזה שנקרא הפנייה. דקה עברה והרחמניה נכנסת למשרד. "טוב, תביאי את הכרטיס המגנטי, אני אתן אותו לרופא. זה רק בגלל שעברת צום במיוחד לבדיקה, כי פתחת פה לא קטן". המומה אני עונה לה ,"פתחתי פה כי הבריאות שלי חשובה לי ואתם לא עושים את עבודתכם נאמנה. וחוץ מזה, אבא שלי נפטר מסיבוכים מסויימים והתריעו בפניי לבצע את הבדיקה הזו". שתיקה. עכשיו היא פתאום מבינה. עכשיו, משהזכרתי מוות, אז אני נראית אחרת בפניה. גועל. היא דקרה, בקשה שאקבע תור לרופא בכל מקרה, כי "יש מקרים תורשתיים", וחייכה חיוך סתמי. ברחתי משם. נזכרתי במה שאבא שלי עבר. התמודדות של שנים מולם. אני לא מאמינה ברפואה המערבית. הם רוצחים מבחינתי. את אבא שלי הם רצחו, זה ברור לי. הזניחו אותו. שכחו אותו כשביקש עזרה וכשלא נתנו, נשמתו- גם היא לא נתנה לו להמשיך להיות כאן. בדיקת דם מזויינת. עכשיו, היה לי ויכוח עם מעביד "רגיש במיוחד". הודעתי לו, קבל עם ומידע- אחרי שבוע וחצי שעבדתי אצלו, שאני מפסיקה עבודתי. הוא ביקש שאסייע בכמה ימים נוספים. סייעתי. לפני שעה ניסה להכריח אותי לבוא. אז עניתי באגרסיביות, כי שום דרך לא הועילה כאן: "מותק, אני לא מגיעה מחר. נתתי מעל ומעבר. משהי אחרת לא הייתה עושה מה שעשיתי. לא רוצה לעשות דברים שאני לא אוהבת וגם לא עובדת אצלך אפילו חודש.זהו". נסיונות מצפוניים מכיוונו לא הועילו לו. האסרטיביות שהכיר בי הפכה לאגרסייה. מי יחליט בשבילי? רק אני. ואני בלבד. ולא מעניין אותי מה חושבים. מעניין אותי רק מה אני מרגישה. זה אינו אגואיזם, זוהי האמת שלי. אני נשארת איתי. תמיד אהיה אני. כן, גם עם נגיעות אגרסיביות. אין ברירה אחרת. כן, היום זה נגע גם בי. לא סובלת את זה.
|