כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    nomen omen

    השם (nomen) הוא הגורל (omen) - קובעת הלטינית

    כמו למילה, לשם כוח יצירה המתווה גורלות וקובע מהויות, ובכך מעצב את העתיד

    והשם גל - עולה יורד, שוצף ורוגע - מסביר את כל הבלגן

    © כל הזכויות שמורות לגל וייס. כל הכתוב נוצר על ידי ושייך לי, אלא אם כן צוין אחרת.

    ו.. אני מעונינת בבקורות אמיתיות, בהערות נוקבות, בדברים שיוכלו לשפר את כתיבתי ולא רק בתשבחות המנומסות שמאד נעימות לי - מודה
    ותודה

    ארכיון

    סאראמגו

    7 תגובות   יום רביעי, 21/7/10, 01:24

    מצאתי את זה באתר הספריה החדשה ואני מביאה כלשונו כדי לשמור לי

     

    מכתב לז'וּזֶפָה, סבתי
    ז'וזה סאראמאגו 

    מפורטוגזית: מרים טבעון  

     

    סאראמאגו נולד ב-1922 בכפר קטן ליד ליסבון; סבו וסבתו מצד אמו, איכרים חסרי-קרקע שגידלו חזירים, היו הדמויות המשמעותיות ביותר בחייו. אנו מביאים כאן, לראשונה בעברית, מכתב שכתב סאראמאגו לסבתו בפברואר 1968. מרים רינגל, שהביאה מכתב זה לידיעתנו, הוסיפה לו אחרית-דבר מאירה, ומספרת גם על הדרך שמצאו קוראיו של סאראמאגו בפורטוגל להיפרד ממנו. הבאת המכתב לקוראינו (בתרגומה של מרים טבעון, המתרגמת הנפלאה של כל ספריו) היא דרכנו להמשיך להיפרד.

    את בת תשעים. את זקנה, כאובה. את אומרת לי שהיית הבחורה הכי יפה בזמנך – ואני מאמין. את לא יודעת לקרוא. כפות הידיים שלך עבות ומעוּותות, העור על כפות הרגליים קשה כמו שעם. על ראשך נשאת טונות של אלומות קש ועצים לבעירה, אגמי מים. יום יום ראית את השמש זורחת. מכל הלחם שלַשת אפשר לערוך משתה עולמי. גידלת בני-אדם ובעלי-חיים, את גורי החזירים הכנסת למיטתך כדי שלא יקפאו מקור. סיפרת לי סיפורים על רוחות-רפאים ואנשי-זאב, על ענייני משפחה ישנים, על רצח. קורת ביתך, האש הבוערת באח – שבע פעמים הרית, שבע פעמים ילדת.

    את לא יודעת שום דבר על העולם. את לא מבינה בפוליטיקה, גם לא בכלכלה, גם לא בספרות, גם לא בפילוסופיה, גם לא בדת. ירשת כמה מאות מלים פרקטיות, אוצר מלים אלמנטרי. עם אלה חיית ואת ממשיכה לחיות. את רגישה לאסונות הגדולים וגם למה שקורה ברחוב, לחתונות של נסיכות ולגנֵבת הארנבות אצל השכנה. את נוטרת שנאות עזות שכבר שכחת את סיבותיהן, ולבך מלא מסירות וחיבה שאין להן בסיס. את חיה. מבחינתך המלה וייטנאם היא בסך-הכל צליל זר ומוזר שאין לו ולא כלום עם המעגל שמקיף אותך ברדיוס של פרסה וחצי. טעמת את טעמו של הרעב: כבר ראית דגל שחור מתנוסס על מגדל של כנסייה (את סיפרת לי על כך או חלמתי שסיפרת לי?). את נושאת איתך את הצרור הקטן של עניינייך. ואף-על-פי-כן, עינייך צלולות ואת שמחה. הצחוק שלך מתפרץ כמו זיקוק צבעוני. לא ראיתי אף אחד צוחק כמוך.

    אני ניצב לפנייך ואיני מבין. אני בשר מבשרך, אבל אני לא מבין. באת לעולם הזה ולא טרחת לדעת מהו העולם. הגעת לסוף ימייך, ומבחינתך העולם הוא עדיין מה שהיה כשנולדת: חידה, מסתורין בלתי-נתפס, משהו שאינו חלק ממורשתך: חמש מאות מלים, חצר שהסיור בה מסתיים בחמש דקות, בית שֶׁרעפים רופפים על גגו ורצפתו מחימר. אני לוחץ את ידך המיובלת, מלטף את פנייך חרושות הקמטים, ואת שערותייך הלבנות שנשברו תחת נטל המשאות – ואני מוסיף לא להבין. היית יפה, את אומרת, ואני בהחלט רואה שאת חכמה. אז למה גזלו ממך את העולם? מי גזל אותו? אבל את הדברים האלה אולי הייתי מבין, ואומֵר לך איך, למה ומתי, אילו השכלתי לבחור מבין אינספור המלים שלי את אלה שאת יכולת להבין. כבר אין טעם. העולם ימשיך להתקיים בלעדייך – ובלעדי. בסוף לא אמרנו זה לזה מה שהיה הכי חשוב.

    באמת לא אמרנו? מאחר שהמלים שלי אינן המלים שלך, לא נתתי לך את העולם שהיית ראויה לו. אני חש את האשמה הזאת, שאת לא מטיחה בי – וזה עוד יותר גרוע. אבל למה, סבתא, למה את מתיישבת על מפתן ביתך, שדלתו פתוחה לעבר הלילה המכוכב והעצום, לעבר השמיים שאינך יודעת עליהם כלום ולעולם לא תטוסי בהם, לעבר דממת השדות והעצים אפופי הצללים, ואת אומרת, בשלווה הרוגעת של תשעים שנותייך ובלהט נעורייך שאף פעם לא אבד: "העולם כל-כך יפה, וכל-כך חבל לי למות!"

    את זה אני לא מבין – אבל אין זו אשמתך.



    הערות אחדות ל"מכתב לז'וזפה"
    מרים רינגל

     
    מותו של ז'וזה סאראמאגו ב-18.6.10, אף שהיה צפוי למדי, הותיר את קהילת מעריציו ברחבי העולם בתחושת עצבות עמוקה. המקורבים אליו אמרו שחשו כאילו התבשרו על מות אביהם ממש.

     

    לפני מספר ימים קיבלתי הודעת דוא"ל מחברים מפורטוגל ובה מצגת שהכין קורא אלמוני, שתוכנה מכתב שכתב סאראמאגו לסבתו – אותה סבתא של כפר הולדתו, "היפה בנשות הכפר", אנאלפביתית וחכמה להפליא, שבנאום הנובל שלו סיפר סאראמאגו על לילה אחד שבו ישבה בפתח ביתה העני, הביטה בכוכבים הגדולים והקטנים שמעל ראשה, ואמרה כך: "העולם כל-כך יפה, וכל-כך חבל לי למות".

     

    המכתב המרגש הזה לסבתא ז'וזפה, אם אמו, מן ה-14 בפברואר 1968, נכתב כשנה לפני מותה. הוא התפרסם לראשונה בעיתון A Capital, שסאראמאגו פרסם באותן שנים רשימות במדור הספרותי שלו. רשימות אלה אוגדו ב-1971 לספר שכותרתו Deste Mundo e do Out  ('מן העולם הזה ומן האחר'). סאראמאגו נהג לומר שמי שיקרא את הרשימות הללו "ימצא שם הכל". במשפטים דחוקים, אשר אינם מאבדים את הליריות המוסיקלית האופיינית לכתיבתו, ובשנינות שאינה מדירה את העדינות, הוא כתב רשימות על נושאים שונים: זיכרונות אישיים, סביבה, תרבות, מאפייני האנושות. רשימות המטרימות את כתיבתו הספרותית.

     

    קוראיו וקרוביו של סאראמאגו חיפשו דרך להיפרד ממנו באמצעות התייחסות לספריו, להצעותיו ולמחשבותיו. הם החליטו שבכל 18 בחודש, במשך תשעה חודשים, יערכו לכבודו מפגשים במקומות שונים, בחברותא ובשמחה. היוזמה נולדה באורח ספונטני, במדריד ובלאנזרוטה. הרעיון הוא שאנשים יישבו עם כוס יין וידברו על סאראמאגו, יקראו קטעים מספריו, יתווכחו, וכך ימשיכו לומר לו "להתראות". אף פעם לא "שלום", שכן רוחו ממשיכה להתקיים בהווה של קוראיו, שלנו.
     

    ההשראה לרעיון זה באה מספרו של סאראמאגו 'שנת מותו של ריקארדו ריש': ברומאן זה ממשיכה להתקיים רוחו של פסואה תשעה חודשים לאחר מותו, והוא שב ומופיע בפני ההטרונים שלו, ריקארדו ריש, ומנהל עמו דיאלוגים, שהם צורת הקיום של המתים והחיים המכירים זה בזה.


    "מַתִּי לפני שהבנתי אם המשורר הוא שבודה את האדם, או האדם הוא הבודה את המשורר, אתה אומר שבדיה ומיבדֶה אינם היינו הך, האם זו קביעה או שאלה, זו שאלה, מובן שהם לא היינו הך, אני בדיתי ואתה מיבדֶה, ואם תרצה לראות מה ההבדל, קרא אותי ושוב וקרא את עצמך"... ('שנת מותו של ריקארדו ריש', עמ' 95)

     

    וכך גם באמצעות "מכתב לז'וזפה" נולד מיבדה בתוך מיבדה, ורוח המתים שבה ומתקיימת בינינו.

     

    פורטוגזי לסירוגין
    ערכה ותירגמה: תמר פלג

    ב-26 באוגוסט 2007 פרסם הניו-יורק טיימז כתבה נרחבת מאת פרננדה אברשטאט, על דמותו של ז'וזה סאראמאגו ועל חייו. רשימה זו מתבססת על פרקים מתוך הכתבה.

    ז'וזה סאראמאגו זכה לתהילתו מחוץ לפורטוגל לפני שני עשורים, כשהופיע באנגלית הרומאן 'דברי ימי מנזר', שסגנונו הפנטסטי משך אליו השוואות עם גבריאל גרסייה מארקס. רומאנים שבאו אחריו, כמו 'הבשורה על פי ישו' ו'על העיוורון', הגבירו את תהילתו, והיא הגיעה לשיאה בקבלת פרס נובל ב-1998.
       
    אך לעומת ההתרגשות החובקת-עולם שמעורר כושר-ההמצאה העצום שלו ככותב, קנה לו סאראמאגו מוניטין מפוקפק כאישיות פוליטית, ויחסיו עם פורטוגל, מולדתו, אמביוולנטיים. במדינה הקטנה, בת עשרה מיליון תושבים, אומנם נמכרו שני מיליון עותקים של ספריו, אך סאראמאגו נתפס בה כאדם "ארוגנטי" ו"לא סימפטי".
       
    מאז 1992 מתגורר סאראמאגו באיים הקנריים הספרדיים, בגלות סימבולית, בעקבות החלטתה של הממשלה הפורטוגלית, בזמנו – כפי הנראה תחת לחצה של הכנסייה הקתולית – למנוע את הגשת 'הבשורה על-פי ישו' כמועמד לפרס אירופה לספרות. ובכל זאת הוא מחזיק דירה גם בליסבון. הסופרת פרננדה אברשטאט ביקרה אותו בליסבון ושוחחה עמו. היא מספרת: "מרבית התשובות שלו החלו במלים 'לא, זה לא נכון...', והידרדרו במהירות להרצאות על תנאי העבודה בסין, או על האופן שבו ברית-המועצות לשעבר היתה למעשה כלכלה קפיטליסטית 'במסווה'... הנימה שלו היתה יבשה, מקצועית: היה נדמה שהוא יכול להמשיך לדבר כך במשך יום או יומיים, ללא בדל חיוך".
       
    סאראמאגו נולד ב-1922 וגדל בכפר קטן, במרחק כ-96 קילומטר מליסבון. סבו וסבתו מצד אמו היו איכרים חסרי-קרקע שגידלו חזירים, וסאראמאגו בילה את שנותיו המוקדמות בניכוש עשב, בחטיבת עצים ובהעברת מים מן המשאבה. בהרצאת הנובל שלו תיאר סאראמאגו את סבו ז'רונימו כ"אדם החכם ביותר שהכרתי מעודי". בלילות קיץ בילדותו, הוא נזכר, היה סבו לוקח אותו לישון בחוץ תחת עץ תאנה ומשמח אותו עם "אגדות, רוחות רפאים, סיפורי אימה". זה היה "מעיין בלתי-נלאה של זיכרונות" שבהמשך תידְלק את דמיונו הספרותי. "אילו סבי היה בעל-קרקעות עשיר ולא מגדל-חזירים נבער, לא הייתי האדם שהנני היום", אמר סאראמאגו לאברשטאט. "אילו יכולתי לבחור את הרקע שלי – אפילו עם הכפור בחורף, החום בימי הקיץ, הרעב לעתים – לא הייתי משנה דבר".
       
    כשסאראמאגו היה בן שנתיים, הוריו – שחיפשו עבודה – העבירו את המשפחה לליסבון. בשביל ז'וזה הצעיר, המעבר לא צלח. בספר זיכרונות שפירסם לפני שנים ספורות בפורטוגל הוא מתאר את כפר הולדתו, שאליו היה שב בכל שנה מליסבון לפרק-זמן ממושך, כ"כיס שאליו נמלטה חיית-הכיס הקטנה – שקטה, חשאית, גלמודה – כדי לברוא את עצמה".
       
    החותָם שהותיר הכפר הישן בסאראמאגו התרחב לשמו. "כשהופעתי, בגיל 7, ליומי הראשון בבית-הספר בליסבון, היה עלי להציג את מסמכי הזיהוי שלי", הוא מספר. רק אז גילו הוריו כי שם-המשפחה שהודפס בתעודת-הלידה שלו לא היה שמם, דה סוֹסָה. פקיד-הרישום בכפר רשם את התינוק כ"סאראמאגו", שפירושו "צנון מצוי".
       
    "זה היה כינוי-גנאי שהאיכרים העניקו לאבי", מסביר סאראמאגו. "הפקיד רשם אותו אולי משום שהיה שתוי, ואולי כמעשה-קונדס. אבא שלי לא היה  מאושר מזה, אבל אם זה שמו הרשמי של בנו, אז בסדר, גם הוא צריך לשאת אותו. אני חושב שמעולם לפני כן בהיסטוריה לא נתן בן את שמו לאביו".
       
    ב-1926, כשסאראמאגו היה בן 3, התרחשה בפורטוגל הפיכה צבאית שהפילה את הרפובליקה הפורטוגזית. במשך 48 השנים שלאחר מכן היתה פורטוגל נתונה תחת משטר פשיסטי שסיסמתו "אלוהים, מולדת, משפחה". ב"מדינה החדשה" של הדיקטטור אנטוניו סלזאר, מפלגות עצמאיות וארגוני עובדים הוצאו מחוץ לחוק, העיתונות צונזרה קשות, והכלכלה נשלטה על-ידי כמה אוליגרכים חביבי-הממשל. המשטרה החשאית של סלזאר, שנראה כי לקחה דוגמה מן הגסטפו, שלחה מתנגדי-ממשל חשודים לכלא טאראפאל הידוע-לשמצה באיי קייפ-ורדה.
       
    בסופו של דבר, המעבר של משפחת סאראמאגו לליסבון לא שיפר באופן משמעותי את מצבה הכלכלי. ניקיון-האביב של אמו הסתכם בלקיחת השמיכות שלהם למשכונאי; עם קצת מזל הן היו נפדות בחורף הבא. ולמרות כישרונותיו של ז'וזה בתחום האקדמי, הוריו לא יכלו להרשות לעצמם להחזיק אותו בבית-ספר עיוני. בגיל 13 הוסט מסלולו של סאראמאגו לבית-ספר מקצועי, שבו הוכשר כטכנאי מכוניות. שם, בספריית בית-הספר, הוא גילה את שיריו של אדם בשם ריקארדו ריש, רופא החי בברזיל. מה שהנער המתבגר לא ידע הוא ש"ריקארדו ריש" היה אחד המשוררים שהמציא המשורר המודרניסטי הגדול של פורטוגל, פרננדו פסואה. 
       
    ככל שסאראמאגו הצעיר העריץ את האיפוק הקלאסי של ריש, שורה אחת שלו הכאיבה לו בציניות שלה: "החכם הוא מי שמסתפק במופע-הראווה של העולם". שורה זו, הסביר בהרצאת הנובל שלו, היתה בסופו של דבר ההשראה לרומאן שנחשב ליצירת המופת שלו, 'שנת מותו של ריקארדו ריש'.
       
    למרות ההשראה מריקארדו ריש היה סאראמאגו בצעירותו נעדר תחכום. "בשתי שנותי הראשונות לאחר בית-הספר הייתי טכנאי במוסך", סיפר לאברשטאט. במשך שלושת העשורים הבאים הוא עבד "בסוכנות סעד, כמסגר, בחברה למתכת, כמנהל הפקה בהוצאה-לאור". וגם כמתרגם, כמבקר בכתב-עת, וכבעל טור וכותב מאמרי-מערכת בעיתון. בגיל 22 התחתן עם מזכירה בחברת הרכבות הלאומית. ב-1947 – השנה שבה נולד בנו היחיד, ויאולנטה, כעת ביולוג המתגורר במדריד – פירסם סאראמאגו רומאן ראשון, שמעולם לא תורגם לאנגלית. עברו 30 שנה עד שראתה אור יצירת-הבדיון הבאה שלו. "לא היה לי מה לומר, אז לא אמרתי דבר", הוא הסברו הטיפוסי של סאראמאגו. "האם הייתי אומלל? לגמרי לא".
       
    במהלך תקופה זו התפרקו נישואיו, והוא פוטר מעבודות שונות מטעמים פוליטיים. "האם סבלתי?", הוא שואל, "לא יותר ממיליון מבני ארצי שחיו תחת משטר ללא חופש". ב-1969 הוא הצטרף למפלגה הקומוניסטית.
       
    לא קשה להבין מדוע נמשך סאראמאגו לקומוניזם. במשך כמה עשורים באה האופוזיציה החזקה ביותר לדיקטטורה של סלזאר מן המפלגה הקומוניסטית הפורטוגזית, וחבריה סבלו בהתאם. "הייתי בר-מזל", אומר סאראמאגו, "מעולם לא נעצרתי. פעמים רבות זה היה יכול לקרות, אבל עמיתי בכלא היו אמיצים ואצילים דיים לא לבגוד בי". 
       
    סלזאר מת ב-1970. פורטוגל, תחת יורשו, היתה המדינה הענייה ביותר במערב אירופה, והסתבכה בשלוש מלחמות שכילו ארבעים אחוז מן התקציב הלאומי שלה. עד שב-25 באפריל 1974 הובילו כוחות מזוינים של השמאל התקוממות מוצלחת. סאראמאגו מונה לסגן-עורך של עיתון בעל נטייה קומוניסטית, שהפך תחת הנהגתו למכשיר בלתי-רשמי של המפלגה הקומוניסטית. סלידתם של אינטלקטואלים פורטוגזים רבים מסאראמאגו נובעת מן התקופה הזאת: "מבחינת סאראמאגו, שחור הוא שחור; לא היו נקודות-מבט שונות, לא היה דיון. הוא היה קשה כלפי עובדי העיתון שלא היו חברי מפלגה; הוא הפך את חייהם לבלתי-נסבלים".
       
    בשנים הבאות הלכה המהפכה ונפרמה. שביתות שיבשו את המדינה. ממשלות נפלו בזו אחר זו. הצבא, שנקרא למחוץ מחאות פוליטיות, לעתים נענה ולעתים צידד במפגינים. בנובמבר 1975 נכשלה הפיכה של פלג שמאלני, ולאחריה נעה המדינה בהדרגה לעבר המגמה הסוציאל-דמוקרטית הרווחת. סאראמאגו פוטר ממשרתו. לאחר תקופה קצרה שבה היה בעמדת השפעה, הוא שוב היה מובטל. אך לדבריו, "הפיטורים היו המזל הגדול ביותר שלי. זה הביא אותי לעצור ולחשוב. זו היתה הולדת חיי ככותב".
       
    לא הרבה סופרים גדולים החלו לכתוב בשנות החמישים המאוחרות שלהם. אף שפירסם במשך שנים טורים בעיתונות ואסופת שירים, דבר לא הכין את קוראיו לבדיון הבשל ורב-ההמצאה שהחל לנבוע מן האיש בשנות-העמידה-המאוחרות, עורך-עיתון לשעבר.
       
    סאראמאגו ודמות-המספר בספריו אינם בדיוק אותו אדם, אך הם חולקים פסימיזם יסודי. "אינני מחדש לאיש כשאני אומר לך שהעולם הוא גיהינום בעבור מיליוני אנשים", אמר סאראמאגו לאברשטאט. "תמיד היו מעטים שהצליחו לנווט את דרכם החוצה, בני-אדם מסוגלים לטוב ביותר כמו לגרוע ביותר, אבל אינך יכול לשנות את הגורל האנושי. אנו חיים בעידן אפל, שבו חירויות הולכות ופוחתות, אין מרחב לביקורת, טוטליטאריות – זו של תאגידים רב-לאומיים, של השוק – אפילו כבר לא זקוקה לאידיאולוגיה, וחוסר-סובלנות דתית נמצא בעלייה. '1984' של אורוול כבר כאן". 
       
    האם ספרות יכולה להפוך את העולם למקום טוב יותר? "רומאן אולי יכול להשפיע באופן זמני על הקורא", משיב סאראמאגו, "אבל לא מעבר לכך. אני כותב כמיטב יכולתי, אבל כשהקוראים שלי אומרים 'הספר שלך שינה את חיי', אני לא מאמין בזה. אולי כמו החלטות של ראש-השנה – למשך שבוע אתה מנסה להיות טוב, ואחר-כך אתה שוכח".

    דרג את התוכן:

      תגובות (7)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        3/8/10 03:15:
      אוהב את כתיבתו , פחות את דעותיו וסגנון חייו.
      מניח שחלק גדול מזה הגיע כתוצאה מתת התנאים בהם גדל והדיקטטורה תחתיה חי רוב חייו.
        30/7/10 17:48:
      חלק מכתיבתו אהבתי

      את הפסימיות שלו וחלק מהאימרות שלו כאדם לא אהבתי

      ואני חושב שהן גם לא נכונות , אבל זו רק דעתי האישית

      ואני מניח שחלק ממערציו עלולים לסקול אותי

      שבת שלום
        30/7/10 13:29:
      הסתכלתי על הערך שלו בוויקיפדיה. נראה לי שאם תכניסי מאמר זה שם, תרומתך לתרבות העברית תהיה אדירה. סתם רעיון...
        22/7/10 16:16:
      תודה
        22/7/10 13:35:
      סופר אדיר. תודה על הדברים שהבאת. המשפט של פסואה ממשיך להדהד לי.
        21/7/10 14:37:
      יופי של חומר, אני פריק שלו מזה שנים. תודה
        21/7/10 07:15:
      מזלי
      אני הראשון לככב ולהודות לך
      לא ידעתי את כל זה
      תודה לך גל , אני יודע שאת אוהבת את הכתיבה של אותו צנון מיובש.