כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    פרשנות לשורה 14

    ארכיון

    סיפור ראשון למבוגרים, בשני המשכים

    6 תגובות   יום רביעי, 21/7/10, 10:58

    גיא ועמוס והילה גם

     

    הכול התחיל בהלוויית אביו של גיא. הנער הצעיר, שרירי ומופנם כאב שכה העריץ, עמד ליד הקבר כשפניו אדומים וכל גופו רועד. כשניסתה אמו להניח על כתפו יד מרגיעה, ניער אותה בגסות והמשיך לעמוד כשפניו נעוצות בתלולית העפר המכוסה זרי פרחים. מדי פעם התנשם בכבדות, האוויר נפלט מבין שיניו בשריקה שצימררה את העומדים מאחוריו.

    "קח". סמוך לאוזנו שמע לפתע קול שקט וחפץ גלילי קטן נתחב לידו. " שים בפה ותנשוף" הוסיף הקול ונעלם בקהל.

    מבלי לחשוב, העיף גיא מבט קצר בחפץ הקטן והירוק ובהיסוס מה עיגל את שפתיו סביב קצהו ונשף. למשמע הצליל הדק והרוטט שהפיק מן הכלי המוזר עברה בו צמרמורת, ברכיו פקו והוא התיישב. תוך שהוא מתעלם מן הנוכחים המשיך לנשוף, נשימתו נרגעה וגופו נע מצד לצד. הצלילים, שהרטט המוזר שנלווה להם נדמה כחודר לנשמתם של האבלים, התגברו  ואחר נחלשו בהדרגה ללחישה עמומה. אמו התיישבה לידו, הניחה יד על כתפו והתנדנדה אתו מצד לצד. אט אט נמוגו הצלילים, קול בכיו תופס את מקומם.

    *

    "מעניין" אמר יגאל, נגן הגיטרה המוכשר שניגן לפעמים עם עמוס במסיבות ובחגים, כשפנו בני הקבוצה ללכת מבית העלמין, "שני אלה אף לא מדברים"

    יש למישהו מושג מה הוא נתן לו שם?

    "הוא השתמש בו כשהוא ישב על הגבעה מעלינו בטיול במדבר יהודה. הצלחתי לראות שזה פשוט גבעול פנימי של שעורה, אבל כנראה שהוא הוסיף לו משהו." אמרה דליה, היחידה מביניהם שהצליחה להתקרב אליו מדי פעם.

    *

    "אתה בא לטייל?"

    שלום דליה" כהרגלו, ביטא את שמה כשהדגש על ההברה הראשונה. "אה.. לטייל. לא, לא בא לי"

    "אוי, יש לי יום הולדת. אתה חייב לבוא" אמרה בטון מתפנק, מתעלמת מניסיונו להרגיז אותה.

    מזווית העין העיף בה עמוס מבט אדיש ומיד הפנה את פניו אליה וסקר אותה ללא בושה. "מתי זה קרה? מתי היא התעגלה ככה? ואיך זה שלא שמתי לב? אני כבר אראה לה מה זה טיול. את מתנת היומולדת שהיא תקבל ממני היא לא תשכח, חשב לעצמו"

    "אה כן. 15 נכון? טוב נו. אולי את רוצה להכיר את המקום הכי אהוב עלי?"

    "המקום הכי...?" לרגע התנשמה, תאומיה גואים למולו. כן, בטח. למה לא?"

    ברגע שיצאו מבין בתי הקיבוץ נטלה דליה את ידו, אך כשניסה לחבק את מתניה, התחמקה ממנו.

    "זה לא יהיה קל אתה" חשב לעצמו.

    אחרי הליכה קצרה עצר לפתע עמוס ליד שיח גדול.

    "מה קורה? למה עצרת?"

    מבלי לומר מילה הסיט עמוס שני ענפים ולהפתעתה ראה דליה מעיו מנהרה שמובילה לתוכו.

    "אל תדאגי, זה בסדר. הכל מסודר כאן"

    אחרי צעדים אחדים התרחבה המנהרה ודליה ראתה  שני מזרנים, כריות וערכת קפה, מוקפים בענפי השיח הסבוכים.  כאשר עמוס, שהלך אחריה כשידיו אוחזות במתניה בעדינות, ניסה להדק אותה אליו, הסתובבה במהירות ודחפה אותו בחזקה.

    "לא כל כך מהר, גיבור שלי. אני מבינה שאני לא הראשונה שאתה מביא הנה... קודם אנחנו צריכים לדבר."

    נאנח קלות, ניגש עמוס להתחיל בהכנת הקפה, בעוד דליה אוספת לה כריות ומתפרקדת בנוחות.

    אני רוצה שתנגן בטקס יום השואה שאני מארגנת"

    הבעה מעורבת של זעם ושעשוע עלתה על פניו של עמוס, שרכן אל הגזיה,  גבו מופנה אליה. ברגע הראשון רצה לשלוח אותה לכל הרוחות, אבל כשהסתובב חייך אליו גופה מן המזרן והוא חייך אליו בחזרה.

    "הנגינה שלי עם כל הזייפנים ועם הקריינים שרק מחכים שזה ייגמר? לא נראה לי"

    "אתה בטוח?"

    כשעיניה בעיניו, קמה דליה בתנועות גמישות, הניחה ידיה בעדינות על כתפיו, נצמדה אליו, הקיפה את צווארו בידיה, התרוממה על קצות אצבעותיה ונישקה אותו ברכות, מעבירה את לשונה על שפתיו.

    כאשר פקח את עיניו והתגבר על  הסחרחורת הקלה שתקפה אותו, נוכח עמוס להפתעתו כי דליה נעלמה.

    *

    "מי זאת?" חשב גיא לעצמו כשהבחין בדמות לא מוכרת העומדת ליד אחת המצבות בבית העלמין של המושב. "היא בחלקת הותיקים".  רגעים אחדים עמד מחוץ לשער, מהסס אם  לשוב על עקבותיו. רק לפני שבועיים,שלושה חדשים אחרי הלוויה, הצליח  להביא את עצמו לבקר שם שוב. אמו, שהבינה שעליו להתגבר מעט על הכעס שחש כלפי אביו, הציעה לו להצטרף בכל פעם שהלכה לפקוד את הקבר ומדי פעם  שאלה אם אינו רוצה לומר לו משהו.

    "בשביל זה", התריס כלפיה," אני לא צריך להגיע לשם. אני מדבר איתו וגם צועק עליו כל יום. בריצה"

    ממש ברגע שחשב כבר לסגת, נפנתה לפתע הדמות ונעצה בו מבט אפור מעיניים ענקיות, מלאות דמעות. עכשיו ראה שמדובר בנערה צעירה, בערך בת גילו, רזה ושרירית כמוהו.  כתפיה רעדו ומבטו נמשך אל ריצוד השמש בשערה, החום אדמוני כאדמת החמרה עליה עמדו. אפה הישר וסנטרה החד שיוו לה מראה עכברי מעט ומבטו נמשך אל פיה, שמבין שפתיו הפסוקות מעט בצבצו שיניים צחורות.

    "היא יפהפייה" חשב לעצמו ובלי להבין למה, התקרב אליה באיטיות ונעמד לידה.

    "רק היא, שהכירה אותו מתמיד, הצליחה איכשהו להסביר לי את

    ההתנהגות שלו. שתמיד, גם כילד, עשה רק מה שמתאים לו ושיגע את כולם. בכל פעם שנעשה לי קשה מדי עם אמא שלי ברחתי הנה ופתאום גם היא לא הייתה."

    " לפתע השתתקה והרימה את ראשה, כמקשיבה. " שחרוּר" אמרה.

    "מה?"

    "הציפור. זה שחרור, לא?"

    "אין לי מושג" ענה במבוכה. "בשבילי הן כולן אותו הדבר. אה, אני גיא. את חדשה כאן? לאיזו כיתה את עולה? "

    "אני הילה. לח'.  מה, אתה גר כאן ולא מכיר את הציפורים? אין דבר, אני אלמד אותך. למי באת?"

    שותק, פסע בני אל חלקת הקברים החדשים ונעמד מול קבר שעליו נכתבו שמו של אביו, תאריכי לידתו ומותו והכתובת "חולם ולוחם"

    "מעניין על מה הוא חלם כשזה קרה" אמר במרירות "מפקד הסיירת המהולל נרדם על ההגה שני קילומטר מהבית" הילה שתקה ולא אמרה דבר גם כשנטלה את ידו ברגע שיצאו מבית העלמין. גיא לחץ אותה בחזקה עד שכמעט הכאיב לה והרפה ממנה רק כשהגיעו לבתי הקיבוץ.

    "להתראות" אמר.

    *

    "אוי, אל תשאל איזה יום היה לי היום בעבודה. הכנת כבר את שיעורי הבית?" קולה היה רם וצווחני וכבר מן המילה הראשונה, שנאמרה עוד לפני שאמו

    הספיקה לפשוט את מעילה, הבחין גיא שמצב רוחה עכור. הוא הפנה את גבו אליה, כתפיו אסופות, ראשו מוטה לפנים ומבטו ננעץ במסך הטלוויזיה.

    "אני מדברת אליך!"

    "שמעתי, שמעתי!"

    "באמת? איזה יופי שאתה לא חרש"

    "אותך אפילו חרש היה שומע"

     אמו, שהייתה בדרכה למטבח, נעצרה במקומה והסתובבה אליו.

    "אתה לא תדבר אלי ככה, אתה שומע?"

    גיא קפץ על רגליו והסתובב אליה.

    "את! את!" למרות רצונו, עלה עכשיו הגוש המאוס מבטנו אל גרונו וקולו נחנק.

    "אני מה?" קולה של אמו הפך היסטרי.

    גיא הפנה אליה את גבו, שאף ונשף פעמים אחדות ושב ופנה אליה.

    "איפה את בכלל? כאן את לא נמצאת!"

    "ואתה? אני בכלל לא יודעת איפה אתה מסתובב"

     "בשביל מה לי להגיע הנה? בשביל מה?"

    לרגע היססה אמו ואז רקעה ברגלה בכעס ופנתה למטבח, תוך שהיא ממלמלת: "בורח. כמו אבא שלו"

    "מה אמרת?" קולו של גיא היה צווחני, וראשו וכתפיו מוטים לפנים, כעומד לנגוח באמו. "הוא לא ברח משום דבר. היה לו תפקיד. להגן על המדינה"

     במקום לענות המשיכה רינה למטבח, ממנו בקעו לאחר רגע קולות קרקוש של סירים וצלחות.

    כאשר שבה לסלון, בידיה ספל קפה וצלחת עליה שתי פרוסות עוגה, ראתה רינה שגיא השאיר את הטלוויזיה פועלת ונעלם.

    *

    "שלום"

    שני הנערים קפאו במקומם, נעמדו על רגליהם וניסו להסדיר את ההתנשפויות הקולניות שבקעו מפיותיהם.

    "אה, שלום. הילה, נכון?" השיב גיא לברכתהּ.

    "כן. אפשר לשאול למה?"

    באותו רגע הבחינו השניים כי מבטה נעוץ בידו של גיא, שהוצמדה לגופו ברצועת גומי שנגזרה מאבוב של אופניים. הוא הסמיק  ושניהם גיחכו במבוכה.

    "הוא עצבן אותי" אמר גיא.

    "כן" אמר השני בלגלוג, "עצבנתי אותו"

     גיא הסתובב לעברו ולרגע נראה כעומד להתנפל עליו שוב.

    "הוא הרבה יותר חזק" המשיך השני. "אה, אני עמוס" הציג את עצמו, סוקר ללא בושה את גופה המבשיל.

    "זו הסיבה ש..." אמר גיא.

    "הבנתי" אמרה הנערה בחיוך שהדליק ניצוצות בעיניה. "אז אתם בכלל חברים?"

    השניים החליפו מבט משועשע, ולפני שהבינה מה קורה ניצבו מאחוריה ומלפניה, אחזו בידיה וברגליה, נשאו אותה כחמישה מטרים תוך שהם מנדנדים אותה ימינה ושמאלה והנחיתו אותה על הערסל שנמתח

    בין שני עצים סמוכים. בתיאום מושלם נעו אל העצים ומתחו את הערסל כך שהותזה אל הדשא. לתדהמתם, נחתה הנערה על רגליה בקלילות, הסתובבה על רגל שמאל וברגלה השנייה בעטה  בגיא

    בעיטה עזה, שפגעה בצלעותיו וסחטה ממנו קריאת כאב. למזלו, הספיק עמוס  לשלוף את חלילו ממזלג הענפים שלידו, והצלילים הלא מוכרים שמילאו את האוויר עצרו אותה בטרם תקפה גם אותו.

    במשך כדקה האזינה הילה לנגינתו של עמוס ואז משכה בכתפיה, הסתובבה כשפניה אל גיא ובקול שקט, כשהיא מבטאת כל הברה אמרה: "טָאק-וָונ-דוֹ.

    "טאק מה?" שאל גיא, שהרים לרגע את מבטו מהכתם האדום שנוצר על בית החזה שלו.

    הנערה שיגרה אליו חיוך קצר, הסתובבה והלכה.

    *

    "מה זה הטאק הזה? את יכולה ללמד אותי?" שאל גיא את הילה, כשנפגשו למחרת. מבלי משים חיכך בידו את המקום בו פגעה רגלה וכשראה שהיא מבחינה בכך ומחייכת, עלה על פניו חיוך נבוך.

    "טָאקוָונדוֹ" ענתה. "שיטת לחימה קוריאנית. אני לומדת כבר מכיתה ב' ויש לי חגורה אדומה. אני באמת חושבת להתחיל כאן חוג, אבל רק בשנה הבאה אחרי  שאקבל את השחורה ואעבור קורס מאמנים.

    "ועד אז לא תוכלי ללמד אותי?"

     "בינתיים אתה יכול לראות איך אני מתאמנת ולנסות קצת בעצמך "

    *

    באחד מימי חופשת הקיץ שאחרי כיתה ח' נפגשו שלושתם בדשא של גיא.

    "די משעמם, לא?" אמרה הילה.

    "אני יוצא לריצה" אמר גיא.

    "לא רצת כבר הבוקר?" הבעת הזעזוע על פניו עמוס הייתה ברורה ואמיתית.

    " עכשיו יש לי יותר זמן פנוי ורק כשאני רץ  אני יכול לחשוב עליו בלי שום הפרעה."

     הילה ועמוס נשארו בחצר ביתו, רבוצים בערסל. הוא לרוחב, רגליו הארוכות משתלשלות לכיוון הדשא והיא שרועה לאורך, כשרגליה על ברכיו.

     "מה הוא עושה?" חלפה המחשבה במוחה, כשעמוס החל, בהיסח הדעת, לרפרף באצבעותיו מכף רגלה עד לאמצע השוק ובחזרה לבהונות, "הוא מנגן עלי?"

     בבת אחת טיפסה להבה לחשנית לאורך גופה, מזרימה נחשולים של אש חמה-קרה בצידי גופה. רעד עדין ומתוק אחז בגופה, אוזניה התלהטו והיא ניערה את ראשה כמנסה לגרש את התחושות שהציפו אותה. כשראה עמוס, שהופתע מתגובתה, שעיניה עצומות וכולה מרוכזת בתחושות הלא מוכרות, אזר עוז וחמק באצבעותיו אל מאחורי בירכה ואל החלק הפנימי של ירכה. כשליבו פועם בחזקה ופיו יבש, נגע לא נגע בעור הרך. בתנועה לא רצונית אספה הילה את ברכיה אל בטנה,  כמנסה לעטוף את מתיקות הדבש הניגרת שגלשה במורד גופה, הציפה את שיפולי בטנה וגרמה לרגליה לנוע ימינה ושמאלה. סחרחורת קלה אחזה בה וגל

    חזק עוד יותר של עונג התערבל אל הנקודה המסתורית בשיפולי בטנהּ, שרק לאחרונה החלה לחקור באצבעותיה. תוך שגופה נמתח אל קצה הערסל התיישרו רגליה ולפתע הייתה מודעת לשינוי שחל

    מתחתן בגופו של עמוס. רק עכשיו הבחינה שהוא מתנשם בכבדות וכשפקחה את עיניה ראתה שגם עיניו עצומות.  "זה לא" חשבה, קמה וברגליים כושלות התרחקה ממנו, מותירה אותו תוהה מה בעצם קרה כאן.   

    *

    "בעוד שבועיים הוא מגיע לבקר" אמרה הילה, כשהתיישבו בערסל שמחוץ לביתו.

    "מי?" שאל גיא.

    "זה שקורא לעצמו אבא שלי. הוא מוזמן להרצות כאן ויואיל בטובו לפנות זמן למבחן קבלת החגורה השחורה שלי.

    "רגע, הוא לא...?"

    "מת? לא בדיוק. הפעם שעברה שהוא תכנן לבוא הייתה לפני שנתיים וברגע האחרון הוא ביטל בגלל שמשהו במחקר שלו השתבש. זה, לפחות, מה שהוא אמר. טוב, אנחנו כבר רגילות"

    "מחקר?"

    "כן. האדון דוקטור לבוטניקה שורץ לו בג'ונגלים של דרום אמריקה. מגיל שש ראיתי אותו שלוש פעמים וגם אז חיכיתי כבר לרגע שיסתלק, כי הוא לא הפסיק לטרחן על פטריות והפוטנציאל שלהן. לא שהבנתי את המילה הזאת בכלל. אתה מאמין שהבנאדם היה שולח לי דוגמיות משומרות שלהן? אחרי הפעם השלישית אמא שלי הפסיקה לפתוח את הקופסאות המסריחות שהגיעו בדואר."

    "לפחות את יכולה לדבר אתו לפעמים"

    "הוא לא בן אדם לדיבורים. בכל פעם שאמא שלי הצליחה לתפוס אותו כדי לברר לגבי כסף, הוא מכר לה סיפור שהוא על סף התעשרות מהפקת תרופה מפטריות או משהו דומה ואז היא הייתה מתחרפנת לחודש ואני ברחתי לסבתא.

    "והציפורים?"

    "מגיל אפס יצאנו אתו לסיורים וכבר בגיל שש ידעתי לזהות כמעט כל ציפור בחצי ממדינת ישראל. רק בהמשך הוא עבר מן האוויר לקרקע  ולעצים. הוא אחד המומחים הכי גדולים בעולם לפטריות" הוסיפה בנימה של גאווה שהפתיעה אותו מעט.

    *

    "איך היה עם אבא שלך?" שאל גיא אחרי שבועיים.

    "אוף, מזל שאני כבר רגילה אליו ואין לי ציפיות מיותרות. במקרה הוא פגש שם דוקטורנט שהוא מכיר  ולא הפסיק לברבר לו על הפטרייה החדשה שגילה לפני חודש. בגללו המסכן הזה כמעט החמיץ את הקרב של הבן שלו."

    "פטרייה חדשה לגמרי? וואו! זה אדיר! זה... זה כמו... אני, למשל, מת לגלות פעם מקום שאף אחד עוד לא היה בו. טוב, מקום שני בתחרות ניווט ארצית לנוער זה צעד בכיוון הנכון, לא?  יש לה כבר שם, לפטרייה? רגע, הוא יכול לקרוא לה על שמך"

    "האמת היא שהוא כבר גילה פעם צמח חדש, קרא לו על שם עוזרת המחקר שלו והבטיח חגיגית שלתגלית הבאה שלו ייתן את שמי"

    "נו?" שאל גיא, שזיהה את האכזבה שבקולה.

    "אז הוא הבטיח! זו אשמתו שאחרי יומיים  הכלב שלו מת מנכישת נחש והוא היה פשוט חייב להנציח אותו?"

    "אוי, מסכן הכלב. אני מקווה שהוא לא סבל יותר מדי. הופה, עוד מעט מחשיך ואני חייב לצאת לריצה. ביי"

    "קיבלתי את החגורה" צעקה הילה אחרי גבו המתרחק. "תודה ששאלת"

    *

    "אפשר להצטרף אליך?"

    למרות שנשאר לשבת כשגבו מופנה אליה ועשה כמיטב יכולתו להיראות אדיש, הבחינה דליה היטב שכתפיו  נרעדו למשמע קולה.

    "יפה פה, מה?" אמר בקול רך וצרוד מעט ומיד חשב לעצמו שהוא מתרגש כמו ילד בן 12 ושעליו להיזהר מההשפעה שיש לה עליו.

    רגליהם טבלו בצלליה של שורת הברושים שניצבה מולם ללא נוע ומביניהם הבזיקו אליהם מימי בריכות הדגים שבהקו באור השמש שנטתה לשקוע.

    דליה התיישבה סמוך מאד אליו, נשענה עליו, הניחה את סנטרה על כתפו והניחה לשפעת תלתלי העורב שלה ללטף את לחיו. בניגוד לרצונו הסב עמוס את מבטו אליה, ממקד אותו באבן שהייתה מונחת בין ברכיה. בתנועה מחושבת הניחה דליה את ידה השמאלית על ברכו והתרפקה עליו, מניחה למבטו לנדוד בעל כורחו אל הצמד הנהדר שלה ולחוש בפטמותיה.

    "שם הרי גולן, הושט היד וגע בם" זימרה בלחש.

    "סוף סוף גם היא מבינה מה כדאי לה" חשב עמוס לעצמו, אך כשהושיט יד תאוותנית להגשים את חלומו, הניחה דליה את ידה השנייה על מפתח חולצתה והידקה אותה אל גופה.

    "אני צריכה להבין שאתה מסכים לנגן בטקס?" אמרה בטון מתגרה.

    בתנועה איטית הרחיק עמוס את גופו ממנה ונעמד.

    "אוי, דליה דליה." בכוונה ביטא את שמה כשהוא מדגיש את האות הראשונה.

    "פניה של הנערה התעוותו בכעס  והיא קפצה על רגליה. "כמה פעמים אני צריכה להגיד לך ששמי דליה במיל...?"

    "אוי, דליה, באמת? לא ידעתי" השיב בלגלוג, מקפיד להדגיש את הדָלת.

     "מה השיגעון הזה שלי אל אחת כמוך?" מלמל לעצמו במבוכה, סב על מקומו והתרחק בצעדים מהירים.

    *

    "תגיד, מה אתה חושב עליה?" שאל גיא את עמוס, מתיישב לידו על הדשא.

    "על מי?" השיב עמוס בתמימות מעושה.

    "על הילה, נו" ענה גיא בקוצר רוח.

    "ממתי דעתי בענייני בנות נחשבת בעינייך? רגע, אתה נמשך אליה?"

    "נמשך? לרצות למשוך אותה אלי ולנשק את השפתיים שלה בכל פעם שהיא קרובה אלי, זה נחשב?"

    "אמנם אני פחות בקטע של נשיקות ומעדיף להתרכז בחלקים אחרים, אבל הייתי אומר שכן. בהחלט כן. מה שבטוח, שלא שמעתי אותך מדבר ככה על אף בת"

    "אוףף, אני משתגע והיא? כלום. שמת לב איך היא משרבבת את השפה התחתונה ושולחת מבטים צדדיים כאלה?" "

    "אוי כן. כמו ילדה מפונקת שמנסה למצוא חן. עלי זה לא עובד"

     "מפונקת?  מה פתאום מפונקת? טוב, אתה לא מכיר את הסיפור עם אבא שלה. מה אתה חושב שזה שכל הטאקוונדו הזה?  היא פשוט חסרת ביטחון"

    "אז למה אתה מחכה? אני לא מכיר מישהו יותר משרה ביטחון ממך"

    "כן אה? טוב, ברגע שאצליח להפיל אותה אני הולך על זה"

    "מה? מה הקשר?"

    "עכשיו יש לי סיבה להתאמץ יותר ותאמין לי שהיא לא תישאר על הרגלים הרבה זמן"

    "אמרת, אמרת"

    *

    "יש, יש, יש, יש,יש!"

    "יופי דובון. לקח לך שנה, אבל סוף סוף תפסת!"

    "הייתי גם יציב וגם קליל, כמו שהסברת לי"

    "כן. אתה יודע שכבר כמעט התייאשתי ממך?"

    "באמת? אבל למה?"

    למרות ששכבה על גבה כשגיא ישוב על בטנה לאחר הפעם הראשונה בה הצליח להפיל אותה, לא התקשתה הילה להושיט את ידה ולכוון את מבטו אליה. 

    "מה למה?" אתה... לפתע השתנה מבטו וכשהוא משלב אצבעותיו בשלה ואוחז בזרועותיה בצידי גופה, רכן אליה במהירות ונשק לה בחזקה על שפתיה.

    " איי,מה זה? הכאבת לי!" צעקה בכעס כשהיא מלקקת את שפתיה בלשונה.

    כשהוא מסמיק מלמל גיא משהו וניסה לקום ממנה, אך להפתעתו אחזה הילה בחולצתו ומשכה אותו אליה, כששפתיה משורבבות בפינוק.

    "הכל אני צריכה ללמד אותך, מה?" לחשה באזנו.

    *

    "הפתעת אותי אתמול" אמר גיא.

    "גם אתה הפתעת אותי," השיבה הילה. "כבר חודשיים  אני מחכה שתפסיק לנעוץ מבטים ותעשה משהו. ניסיתי לרמוז לך אבל אתה..."

    " דווקא שמתי לב שהמבטים  והנגיעות שלך לא תמיד מקצועיים, אבל...

    "אני הרגשתי שאתה ממש נבוך מהתגובה של... נו, אתה יודע למה אני מתכוונת, אז השתדלתי לא להתקרב יותר מדי. רגע, אבל מה?"

    "הייתי חייב לחכות עד שאצליח להפיל אותך"

    "מה? אתה רציני? איזה טמבל חמוד אתה!"

    "תודה, אני חושב. תגידי, את תמיד כזאת ... אהה... יוזמת?

     *

    "נו, איך היוזמות שלי?" שאלה הילה מאוחר יותר.

    "רגע, תני לנשום! מה זה? אני לא מאמין. יכול להיות שאני שוב מוכן?"

    "מוכן או לא, חמוד שלי, עכשיו תורי. 

    "עכשיו תורך? למה את מתכוונת?"

    "נהנית? גם לי מגיע"

    גיא התיישב, הסב את גבו אליה ונעץ את מבטו בפינת החדר.

    "מה קרה לך פתאום?"

    "פתאום? פתאום אני מרגיש כמו שחקן בסרט כחול"

    "סליחה? עמוס אמר לי שאתה בכלל לא רואה כאלה"

    "הצצתי כמה דקות וזה הספיק לי. הם כמו מכונות"

    בבת אחת קפצה הילה על רגליה ונעמדה מולו, פניה סמוקים ודמעות בעיניה.

    "אז גם אני כמו מכונה?"

    "את קצת דפוקה, את יודעת?" אמר גיא ברכות, תוך שהוא מושיט את ידיו אליה. "בואי הנה"

    לפני שהבינה מה היא עושה מצאה הילה את עצמה עטופה בזרועותיו, ראשה מונח על חזהו.

    "אפשר להישאר ככה לתמיד?" לחשה.

     "עד ארוחת ערב זה מספיק? אני מתחיל להיות רעב"

    *

    "וואו, איך מסודר פה" לחשה הילה באוזנו ברגע שנכנסו לדירה בה גר עם אמו.

    "כן" השיב בגאווה. "אמא שלי היא הבנאדם הכי מסודר בעולם"

    "שלום". קולה של אמו שיצאה מן המטבח לבושה חלוק ארגמני יפהפה מעוטר ברקמה של דרקונים שחורים ובידה קערית פלסטיק פשוטה ובה בייגלה, היה חסר גוון. "שבו בבקשה"  היא הפנתה אליהם את גבה וסידרה מחדש את מיניאטורות הזכוכית שהיו מונחות על המדף בסדר מופתי. גופה הצנום כמעט נעלם בתוך החלוק, ניגוד מכמיר לב לכתפיה האסופות ולצעדיה הקטנים והרהויים. נבוך, הניח גיא את ידו בעדינות על כתפה, כמנסה מסובב אותה אליהם.

    "זאת הילה" אמר גיא. "וזאת רינה, אמא שלי".

    "אני כבר מסיימת כאן!" אמרה אמו בלחישה חדה, כאילו התכוונה שהאורחת לא תשמע אותה.

     לרגע סובבה רינה את ראשה והעיפה לעברה מבט מהיר עצבני, כלא יודעת איך להגיב לנוכחותה.

    "אתה בטוח שאנחנו לא מפריעים?" לחשה הילה באזנו של גיא.

    גיא נטל את ידה והוביל אותה לספה. "זה בסדר" ענה, היא תמיד כזאת .

    לאחר כדקה סבה רינה על מקומה בתנועה מהירה, נטלה את הקערית שהונחה בצד והניחה אותה על השולחן הקטן שעמד על השטיח במרכז החדר, כמטר מהם.

    "תאכלו" אמרה בטון תוקפני. עיניה, שננעצו ישירות בהילה, היו מצומצמות. 

    כאיש אחד הושיטו שניהם את ידיהם אל הקערית, שהתהפכה, תכנה מתפזר על השולחן והשטיח. "אוי, סליחה" פלטה הילה בקול כבוש. הם כרעו על ברכיהם כדי לאסוף את הבייגלה, אך לפני שהספיקו נשמע בחלל החדר קול גבוה וחנוק. כשהרימה את מבטה ראתה הילה שרינה שרועה על הכורסא ומביטה בלכלוך שעל השטיח בעיניים קרועות לרווחה. גיא ניגש למגרה העליונה בשידה שליד הקיר ובתנועות מתורגלות הוציא ממנה משאף. קולן של הנשימות השורקניות מילא את

    חלל החדר, חזה של האם עולה ויורד במהירות, גופה מתוח ואצבעותיה מפרפרות. כשפערה את פיה בניסיון לשאוף אוויר ניסה גיא להכניס את קצהו של המשאף לתוכו, אבל להפתעתה של הילה הדפה רינה את ידו שוב ושוב.

    "תעזרי לי" פלט גיא מבין שיניים חשוקות. הוא הושיט לה את המשאף והצמיד את ידיה של אמו לצידי גופה. רק אחרי שני ניסיונות שווא נחלשה התנגדותה והילה הצליחה להחדיר את קצה המשאף אל בין שפתיה וללחוץ פעמיים על הבוכנה. השפעתה של התרופה הייתה מיידית ולאחר שניות אחדות התייצבה נשימתה של רינה  והיא פקחה את עיניה שהיו עצומות בחזקה.

    "תודה" לחשה, מבטה מופנה אל הילה. "תודה לך. עכשיו אני יודעת שתוכלי לדאוג לבן שלי. "תעזור לי" פנתה אל גיא בטון מצווה וחסר סבלנות, כשהיא מושיטה לו את זרועה והלה הפנה אל הילה חיוך מתנצל ותמך בה לכיוון חדר השינה.

    "אני חייב להישאר כאן ולהשגיח עליה לפחות חצי שעה" אמר גיא אחרי שהילה עזרה לו להשכיב את אמו  והם שבו לסלון.

    "המממ" השיבה. "בוא נראה. דמדומים. ספה נוחה. יש לכם לימונית בגינה, נכון? אז גם תה יהיה לנו. אתה חושב על מה שאני חושבת?"

    *

    ברגע הראשון לא הייתה רינה בטוחה מה היא רואה. החשכה בחדר הייתה כמעט מוחלטת וברגע הראשון גרם לה הגוש המתנועע על הספה להיבהל מעט. אוטומטית, שלחה את ידה להדליק את האור, אבל התעשתה והעלתה את האור רק בפרוזדור. לרווחתה, הצליחה לראות שהשניים עדיין לבושים בכל בגדיהם.

    "גיא?" אמרה בקול שקט ועדין. בנה לא הגיב.

    "גיא"?! ניסתה שוב, קולה מעט רם יותר הפעם.

    גיא הסתובב בתנועה חדה ונפל לרצפה, מרפקו נחבל בקצה השולחן.

    "אאו. אמא, זו את? תדליקי אור. איך את מרגישה?"

    הילה, שהתיישבה בינתיים תוך שהיא מושכת את חולצתה למטה, חייכה אל רינה.

    "אני שמחה לראות שאת בסדר. נלך?" פנתה לגיא.

    כאשר הלכו שניהם אל הדלת נעמדה רינה בדרכה של הילה, שלחה את זרועותיה והעניקה לה חיבוק ממושך.

    "שמע" אמרה הילה אחרי שצעדו בשתיקה דקות אחדות. "תגיד מה שתגיד על אמא שלך, בשביל לקבל מאמא שלי חיבוק כמו שקיבלתי ממנה עכשיו, הייתי נותנת הרבה מאד."

    *

    "יופי של מסיבה הייתה" אמר עמוס לגיא. "חמש שנים , מה?"

    "כן, כל התיכון ועכשיו גם בצבא. עד כמה שזה תלוי בי זה כבר לכל החיים, אתה יודע"

    "תגיד, לא בא לך אף פעם לבדוק איך זה עם מישהי אחרת? הילה חמודה, אבל יש כל מיני דגים בים"

    "כמוך, אתה מתכוון? שמרוב שהן רצות אחריך כבר אין לך מושג מה אתה רוצה? מה הן בכלל בשבילך? צעצועים?"

     עמוס, השתתק, הרצין וכבש את מבטו בדשא.

    "האמת "הוסיף גיא, "שגם אם לי הייתה לי אמא כמו שלך, אני בכלל לא בטוח שהייתי מתנהג אחרת"

    "סליחה? למה אתה מתכוון?" המשפט שיצא מפי חברו תפס אותו לא מוכן ועכשיו הייתה על פניו הבעה של בלבול וזעזוע.

    "נו באמת. סתם אתה מסתובב עם החליל שעות בכל מיני מקומות? סתם אתה מוצא סיבות לא להזמין את הילה ואותי אליך הביתה? סתם...?

    "סתם אבא שלי מסתגר כל ערב בחדר המוזיקה שלו ויוצא משם רק אחרי שהיא הולכת לישון?" הוסיף עמוס.

    "באמת?"

    "כן. כשאני כבר מגיע הביתה, היא לא מפסיקה להתלונן ולילל עליו ועל כל העולם והוא מוציא את הראש מהחדר רק כדי לצעוק עלי שאשתיק אותה כי הוא לא יכול 'להתרכז בצלילים'

    לרגע שתק ואז חייך: "רגע, מה שינית נושא? שמע ממני. היא פשוט מחזיקה אותך קצר. תן לי להרחיק אותה ו... אתה יודע. מה, לא ראיתי שבכל רגע שהילה לא שמה לב, בלעת את הבת של גורפינקל בעיניים? מה יש לך עם ספורטאיות שריריות?"

    "מה, להתחיל עם אחת הבנות כאן? בירה, דיבורים, צחוקים? אצלי? אצלך?"

    "גיא, יש כאן כאלה שרק מחכות שתפסיק להדבק לתחת של הילה וארבע דקות אחרי שתרמוז להן שאתה בעניין כבר תהייה להן בתוך התחתונים."

    "הופה, תירגע! אתה יודע שאני לא אוהב את הדיבורים האלה"

    "מקרה אבוד, אתה. מקרה אבוד"

    *

     "היי, מה קורה לך?" גיא לא ענה. למרות הנימה הרכה והקול החם בהם השתמש עמוס במשפט הקצר, לא עלה בידו אלא להקיף שוב ושוב את פסגת הגבעה עליה עמדו, נשימתו כבדה, פניו אדומים ובגרונו פקעת.

    "רגע, זה המקום?"

    גיא הנהן כשצלילים עמומים בוקעים מפיו, רגליו רוקעות בקרקע המסולעת, אגרופיו נשלחים לאוויר והוא מפנה אל ידידו מבט חסר אונים. ידו האחת מקיפה את כתפו והשנייה שולפת את החליל מן התרמיל, הוביל אותו עמוס בעדינות אל סלע רחב.

    "שב!" אמר בתקיפות ובעצמו התיישב בדיוק מאחוריו, הושיט את החליל מעל לכתפו והחל לנגן. תחילה ניער גיא את ראשו בכוח כמנסה לגרש את הצלילים, אך בהדרגה נרגעה נשימתו, שריריו התרפו ולבסוף שקע לאחור ונשען על חברו בכל גופו. בעיניו צצו דמעות.

    "יופי של יומולדת 19 ארגנת לעצמך" נזף בו עמוס. "מה היית צריך את זה? מה המקום הזה בכלל? מה זה, אתה בוכה?"

    " זה המקום  שבו פגשתי את אבא שלי בסוף מסע הניווט העצמאי הראשון שלי. חשבתי שכאן אוכל  סוף סוף פשוט לזכור אותו ואולי לדבר עליו קצת. חשבתי שאני כבר לא כועס עליו. והדמעות הן בגלל הנגינה שלך."

    *

    "אני פשוט כבר לא יודעת מה לעשות כדי לחדור דרך הכעס שלו", אמרה רינה להילה.

    "הכעס שלו? הכעס שלו על מה?"

    "על אבא שלו, עלי, על הכל!"

    "עלי הוא בכלל לא כועס" אמרה הילה לאחר הרהור קצר. "בכלל לא"

    "את... את..." אמרה רינה בקול רך, לא אופייני.

    "אני מה?"

    "את מצאת את המפתח לשריון שאבא שלו לימד אותו ללבוש" אמרה רינה, קולה מאבד את רכותו.

    דקות אחדות ישבה הילה בשקט, שקועה במחשבות ואז קמה על רגליה בתנועה מהירה ונעמדה לפני רינה כשרגלה האחת לפני השנייה וידיה כפופות בחזית גופה, כפותיהן מתוחות.

     "הביטי בי" אמרה לרינה המופתעת, שעד לאותו יום מעולם לא ראתה אותה עוסקת באמנות הלחימה בה התמחתה. במשך שניות אחדות ביצעה סדרה של תנועות מהירות כברק וסיימה בבעיטת בזק, סמוך מאד לפניה של רינה, שנרתעה בבהלה.

    "אוי! מה את עושה?"

    "זו היית את עם גיא."

    בלי להוסיף מילה נעמדה שוב בעמידת המוצא וחזרה על אותן תנועות בצורה איטית ורכה יותר.

    "וזו הייתי אני" אמרה.

    "למה את מתכוונת?" שאלה רינה. עיניה הצטמצמו בחשדנות וניכר היה  כי הדמעות שהחלו לזלוג מהן מקשות עליה לשוות לדיבורה את הטון הקשוח בו

    רצתה לפנות לצעירה הבוטה. מה שעשית היה נורא אלים ואני אף פעם לא..." היא שאפה אוויר והמשיכה "אף פעם לא הכיתי אותו."

    "את מתפרצת במהירות בלי שום שליטה על הכעס וכמעט תמיד גם גוערת בו על כל שטות ומעליבה אותו" הוסיפה הילה בלי לרחם. כשהרגישה שלמרות הסתייגותה רינה מקשיבה לה, הישירה לעיניה מבט חם ובחיוך רך צעדה לפנים ועטפה את רינה בזרועותיה.

    "את חושבת שאני לא יודעת כמה הוא עקשן ומרגיז?" אמרה.

    "את מקבלת ממני תפקיד" לחשה רינה, פניה טמונות בשקע שבין כתפה של הילה, לצווארה.

    "תפקיד? איזה תפקיד?"

    "מהיום את אחותי הקטנה", לחשה רינה.

    *

    "סוף סוף החוף של היחידה יהיה פנוי בסוף השבוע והצלחתי לקבל אישור להשתמש בו בשבת" אמר גיא להילה ועמוס. "אם לא ניסע לשם עכשיו, זה כבר יהיה רק אחרי החורף וזה יהיה פשוט חבל."

    אינספור פעמים שמעו השניים ממנו על חלקת החוף הקסומה שרק לחיילי ובוגרי היחידה המיוחדת בה שירת מותר להגיע אליה ועכשיו, אחרי כמה "אין לי חשק, אין לי זמן ואני עייפה" שתואמו ביניהם כדי להרגיז אותו קצת, נענו להזמנתו.

     "כמובן שגם גלית מוזמנת" הוסיף. "לצערי,  אצטרך לעזוב אתכם לשעתיים בערך. קיבלתי את החוף בתנאי שאעביר הדרכה למחלקה הצעירה."

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (6)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
      נדב יקר, זה היה לי ארוך מאוד. לו יכולת לקצר את החלק הזה לשלושה חלקים היו באים אליך יותר קוראים. הכתיבה פנינה משובחה. הקופליקטים יוצאים מהדמויות ונוגעים בי. מה עשית עם הכתיבה של הסיפור הזה?
        26/1/11 19:38:


      טימפי יקר,

      קראתי ברצף. התאורים רגשו אותי עד דמע, והחזירו אותי ארבעים שנה אחורה, מציפים לי אירועים מנעוריי...
      תארת היטב את גיל הנעורים וההתבגרות, הן ביחסים ביניהם/ן , והן בקונפליקט הקשה עם האם.
      מחר בלי נדר אקרא את החלק השני.

      לילה טוב לך
      ע

        30/9/10 09:08:
      התחלתי בדיקה על תחום הספרים האלקטרונים. נראה לי שזה מאוד יכול להתאים גם לך. אעדכן לגבי הפרטים.
        22/7/10 12:06:

      תיקון
      פנינים מרגשות כמובן
        22/7/10 12:05:

      כמובן כתמיד ארוך לי מידי
      במרוץ המטלות לאורכו של יום
      משריינת זמן קצר לגלישה באתר

      ועל כל זאת ניכר שידך אמונה בכתיבה
      לשזור בין מהלך חיים שיגרתי הסתכלות שונה מעט על האירועים
      ומעט פנינים מרגשים


      "מבלי לחשוב, העיף גיא מבט קצר בחפץ הקטן והירוק ובהיסוס מה עיגל את שפתיו סביב קצהו ונשף. למשמע הצליל הדק והרוטט שהפיק מן הכלי המוזר עברה בו צמרמורת, ברכיו פקו והוא התיישב. תוך שהוא מתעלם מן הנוכחים המשיך לנשוף, נשימתו נרגעה וגופו נע מצד לצד. הצלילים, שהרטט המוזר שנלווה להם נדמה כחודר לנשמתם של האבלים, התגברו ואחר נחלשו בהדרגה ללחישה עמומה. אמו התיישבה לידו, הניחה יד על כתפו והתנדנדה אתו מצד לצד. אט אט נמוגו הצלילים, קול בכיו תופס את מקומם"



      דרך מיוחדת לפרוק רגשות אצורים ועצורים



      שב"ש
      לאה


        22/7/10 10:48:
      למבוגרים טו לנוער?

      פרופיל

      טימפי
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין