כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    פרשנות לשורה 14

    ארכיון

    גיא,עמוס והילה גם-המשך

    14 תגובות   יום רביעי, 21/7/10, 11:08

    "גלית מצוננת והחליטה לוותר" אמר עמוס למחרת, כששלושתם נכנסו למכונית. "בינינו" הוסיף, "אני לא ממש מצטער. די נמאס לי ממנה"

    "נו, כן" אמר גיא בלגלוג של חיבה. "אתם כבר שלושה שבועות ביחד והגיע הזמן לעבור הלאה"

    כאשר פקח את עיניו, חש עמוס שמשהו השתנה. הוא זכר ששכב על שק השינה, עיניו בכוכבים והבין שכנראה נרדם. לא היה לא מושג כמה זמן חלף ועכשיו שכב אפרקדן, האזין לרחש הגלים, חש ברוח הקלה על חזהו החשוף וניסה להבין מהו הרטט המוזר שמילא את האוויר והעיר אותו. בחפשו את הילה הסיט אט אט את מבטו ימינה אל המדורה  הדועכת ושם, מוארת באורן הקלוש של הלהבות האחרונות, היא עמדה, עירומה. כשרגליה פשוקות מעט וידיה נעות מעל לראשה, הניעה את מתניה  בתנועות מעגליות

    קטנות ונראתה כנתונה בריקוד שנבע מתוכה, זורם עם  הים והרוח. מבלי להסיר את מבטו המוקסם מצווארה הארוך, שדיה הקטנים שפטמותיהם הכהות התבלטו באור הלהבות, בטנה השטוחה שנראתה לו עכשיו עגלגלה, כמעט תינוקית ושבילי הצל המסתוריים שהובילו אל מפגש ירכיה השריריות והחלקות, הושיט עמוס את ידו, נטל את החליל  ובתנועה מתמשכת קם ונעמד מולה. בתנועה מהירה חטפה הילה את החליל מידו והשליכה אותו לאש ולפני שהספיק למחות כרעה על בירכיה, נישקה את בטנו ובתנועות מעגליות העבירה את לשונה לאורכה, ממשיכה אל חזהו וצווארו. כשהיא כורכת את ידיה מסביבו התרוממה על קצות אצבעותיה ונשענה עליו מלוא אורכה כדי  ללחך את אזנו ואת כפות ידיה העבירה באיטיות לאורך גבו .

     "כל כך חלק" חלפה המחשבה בראשה, "כל כך ארוך."

    בתנועה מהירה כרעה על בירכיה, משכה את מכנסיו אל החול והצמידה את שפתיה אל קצה השרביט שלו, שהיה מוכן לקראתה.

     "היום אני מנגנת וזה החליל שאני רוצה" לחשה לו ומאותו רגע היו החול, הגלים והרוח עדים לנשיקות עד אין נשימה ולחישות לוהטות, אצבעות מגששות ושריטות נוהמות, אנקות ושתיקות מדברות, שפתיים גומעות טבור ולשון בבסיס צוואר, סערה באדוות החוף הקרירות  ועור מלוהט המתמכר למשב הרוח, מיצי תשוקה מטפטפים, סבלנות של אוהבים ומילים רכות הנאמרות בחטף.

    "די!" אמרה היא אחרי הפעם הראשונה, לידה המלטפת רצון משלה.

    "מה אנחנו עושים?" אמר הוא בנשימה חטופה אחרי הסערה במי הים, לשונו במלח גופה.

    השלישית, שהסתיימה בצעקות תשוקה, הייתה האיטית והעדינה מכולן. בלי מילים חקרו בטן מתפעמת, עורף משתוקק, כף רגל מקושתת תאווה. לפתע הפכה הילה את עמוס על גבו בתנועה החלטית אחת, שילבה אצבעותיה באלו שלו ובשליטה גופנית של ספורטאית מאומנת ירדה ועלתה באיטיות מטרפת. אחרי שניות אחדות נסחף גופו, מהבהונות ועד לקודקוד, בזרמים מטלטלים ורק במעורפל חש בהילה שריקדה עליו כאחוזת טראנס. כאשר שככה הסערה הבין לפתע כי הצעקות הרמות ששמע בקעו מפיו.

    "גם היא צעקה?" הוא לא ידע ולא היה לו איכפת. עכשיו שכבה עליו ושניהם הסדירו את נשימותיהם הקטועות.

    "ככה היא גם עם גיא? איך זה שהיא כל כך רכה פתאום?"

    "זה מה שהוא עושה עם כל הבנות האלה? אז למה אף אחת לא נשארת אתו?"

    "גם את צעקת? שאל"

    "כנראה. אתה צעקת?"

    "מישהו צעק, אז כנראה שזה הייתי אני."

    "וגם אני"

    "גיא!!" בבת אחת התנערו משק השינה עליו שכבו ונפנו להביט לכיוון הבסיס, שאת גדרותיו החיצוניות יכלו לראות ללא קושי.

    "אתה חושב ש...?"

    "אני הולך לטייל" ענה עמוס. "כדאי מאד שכשאחזור, את וגיא תהיו בשק השינה שלכם."

    "איזה חמוד" חשבה הילה לעצמה, הזדחלה לתוך שק השינה ונרדמה אפופת מתיקות.

    *

    "היי, הילונת! חזרתי!"

    "אוף, מה הערת אותי עכשיו? מה אתה עושה?"

    "אהה... חשבתי..."

    "אמרת שעתיים, לא?"

    "טוב נו, אחרי ההדרכה עוד ישבתי עם החבר'ה שלי ו..."

    "אתה יודע טוב מאד שאני מכינה את עצמי ואם אתה מתעכב אני..."

    "את רוצה להגיד לי ששוב הענקת לעצמך שרות עצמי?"

    "מה חשבת? שאני אחכה לך עד אמצע הלילה?"

    "כמה פעמים?"

    "מה איכפת לך? פעמיים, טוב? תן לישון"

    *

    "תגיד לי, מה עובר על הילה?" גיא ועמוס ישבו על הדשא וחיסלו אשכול ענבים בקצב מסחרר.

    "למה אתה מתכוון?" השיב גיא.

    "היא לא נראית לך שונה? היא כאילו קלילה יותר. אפילו רגועה"

    "עכשיו שאתה שואל אני באמת שם לב. כאילו ירד לה משקל מן הכתפיים"

    "נו?"

    "לא יודע. היא לא אמרה לי שום דבר"

    "אני יודע שאתה לא אוהב לדבר על זה אבל... עשיתם בזמן האחרון משהו מיוחד ב... נו, אתה יודע. במיטה?"

    "לא חושב. רגע, למה אתה שואל?"

    "שמע, לא נעים לי לדבר על זה"

    לפני שהבין מה קורה מצא עמוס את עצמו שוכב על גבו, כשפניו של גיא צמודים לשלו.

     "על מה? מה אתה אומר לי כאן?"

    "היא נראית כמו אחת ש... איך אני אגיד לך את זה?"  בתנועה איטית ומרגיעה דחף אותו עמוס עד שחזרו למצב ישיבה. "יכול להיות שהיא הייתה עם מישהו אחר?"

    "על מה אתה מדבר?" גיא קפץ על רגליו ופסע הלוך ושוב.

    "עזוב , לא חשוב"

    "מה לא חשוב? אתה יודע משהו?" עוד פעם פסע אנה ואנה ובלי לחכות לתשובה פתח לפתע בריצה לכיוון ביתו ושב אחרי שתי דקות.

    *

    "אני לא מאמין! אני לא מאמין! אני לא מאמין!!" גיא התהלך על הדשא בצעדים מהירים כשהוא מדגיש בכל פעם מילה אחרת במשפט עליו חזר שוב ושוב. "אני מוכרח להודות שהפעם הייתה  לך יותר מוטיבציה, אז הוספתי תרגיל חדש ואתה בכל זאת ניצחת! הוא נעמד מול עמוס, שישיבתו הנינוחה על הדשא רק הוסיפה לתסכולו.

     "יש לך הסבר?" תספורת החייל הקצוצה שלו, מבנה הגוף המוצק, שריריו הבולטים, חולצת סיום קורס המ"פאים שלו וידו הקשורה לצד גופו היוו ניגוד משעשע לעמידת הילד הנעלב המתריסה שלו.

    "אוףףףף, איזה כבד אתה. אז פעם אחת ניצחתי, אז מה? אתה אומר שהייתה לי יותר מוטיבציה? נו, אז תשמח! הרי אתה זה שתמיד אומר לי להתחיל סוף סוף להיות גבר. אתה נראה ממש נעלב, אתה יודע? 

    מה פתאום הופעת לי כאן עם יד קשורה ורצח בעיניים  20 שניות אחרי ש... ? אני אפילו לא רוצה לחזור על זה. הרי הפסקנו עם ההיאבקויות המטופשות האלה כבר לפני חמש שנים.

    "מה פתאום? מה פתאום!?" לפתע עצר, חשב לרגע והוסיף בנימה מהוססת: "זו הייתה הדרך היחידה לסלק לי מן הראש את התמונה של הילה עם מישהו אחר. אתה יודע שאף פעם לא העליתי בדעתי אפשרות כזאת?"

    *

    "שלום דליה" שלא כהרגלו, ביטא הפעם עמוס את שמהּ כשהוא מדגיש את ההברה האחרונה.

    "נו, יש לך תשובה בשבילי? תנגן בטקס הסיום?"

    "ולך? לך יש תשובה? את רוצה לנצל את ההזדמנות האחרונה להכיר את החבר הקטן שלי, או לא?"

    "את החבר הקטן שלך אני מכירה כבר מאז שהסבירו לנו שלבנים יש חדק של פיל ולבנות פרפר. רגע, הזדמנות אחרונה? למה ?"

    "סוף סוף הבנתי את מי את מזכירה לי והאמת היא שאני מציע לך עכשיו רק כדי שאם במקרה תסכימי, אדע שלא החמצתי את ההזדמנות"

    "מה אתה אומר? את מי אני מזכירה לך?"

    "את אמא שלי. את מניפולטיבית בדיוק כמוה"

    סליחה?  אני מני... מה? 

    "מניפולטיבית. כזאת שצריכה לשלוט בכל מי שמסביבה ולכוון אותם לפי הצרכים שלה. ותסלחי לי שאני אומר לך את זה" הוסיף בנימה רצינית: "כזאת, שבמשך הזמן נשארת לבד, כי כולם בורחים ממנה. לא שמת לב שלאף אחד כבר אין כוח לכל הארגונים שלך?"

    "אתה מדבר על להישאר לבד? אצלך זה כבר כל כך הרבה זמן, שגם אם תרצה להתחבר, לא תדע איך"

    "מצחיק, בחיי. ברגע הראשון שפגשתי את טליה נמשכתי אליה רק מפני שהיא דומה לך. גם לה יש תלתלים שחורים , עיניים בהירות, רגלים ארוכות ושדיים קצת יותר קטנים ויפים מאד. אבל מה? די מהר הבנתי שהדמיון שטחי מאד. דרך אגב, היא הסיבה שהיום ביטאתי את השם שלך כמו שאת אוהבת.

    "וואו, תודה. מרגש. למה אתה מתכוון?"

    "ההליכה שלה גמישה, היא לא צריכה להבליט את החזה כדי לוודא שיבחינו בו, כשחם היא אוספת את השיער וכשהיא מנשקת השפתיים שלה רכות, פתוחות ונדיבות.

    להפתעתו של עמוס, לא השיבה דליה דבר ולפתע אחזה בידו וקרבה את פניה לשלו. הבעתה  התרככה וחיוך קל הופיע על פניה.

    "יכול היות שהדון ז'ואן של העמק מאוהב?" שאלה בקול רך.

    "קרוב" השיב עמוס. "קרוב מאד"

    "הגיע הזמן" לפני שהספיק להתנגד נעמדה דליה על קצות אצבעותיה והדביקה לשפתיו נשיקת דודה לחה ומִצמוצית.

    "הפסד שלך" לחשה באזנו, סבה על מקומה והתרחקה בהליכה נמרצת.

    *

    "אוף, נראה לי שאני בצרות" אמר גיא, כשהוא מנסה להסיר במהירות את הגומייה הרחבה שהצמידה את ידו לצד גופו. עמוס הרים את מבטו וראה את

    הילה חוצה במהירות את הדשא בדרך אליהם, כשעל פניה הבעת הנזיפה והכעס המוכרת להם כל כך.

    "אפשר לדעת איפה היית?" פנתה אל גיא בכעס. "לא אמרתי לך שש פעמים שהיום אנחנו בוחרים את המוזיקה?"

    "בחיי, אפשר לחשוב שאני מתחתנת עם עצמי", פנתה אל עמוס בטון קצר רוח ומתפנק. לפתע נפסק שטף דיבורה והיא בחנה את שניהם בתשומת לב דקדקנית.

      "מה זו הגומייה הזאת? ולמה יש לך סימן אדום על הפנים?" פנתה אל בן זוגה. "ואתה? למה השיער שלך מלא דשא יבש?"  לאחר רגע הופיעה על פניה הבעה של חוסר אמון, היא נסוגה שני צעדים לאחור ונעצה בשניהם מבטים רושפים.

    "אתם לא רוצים להגיד לי ששוב...? הרי כבר מזמן הפסקתם...! מה קורה לכם?"

    גיא, שסיים להסיר את הגומייה, נעץ בדשא מבט נבוך.

    כרגיל כאשר כעסה ננעצו כפות רגליה בחזקה בקרקע, אגנה הובלט לפנים בהתרסה, פטמותיה התבלטו  וזהרורי כעס צהבהבים ברקו בעיניה האפורות. בבת אחת חזר עמוס לאותו לילה לפני פחות מחודש, אותו ניסה בכל כוחו לדחוק ממחשבותיו ועכשיו הרים את מבטו מן החליל  מבלי לנסות להסתיר את התשוקה שבעיניו. הילה השיבה לו במבט קצר וחד  ותוך שהיא נוטלת את ידו של גיא פנתה לשוב על עקבותיה. בשלושת השבועות שחלפו ניסה כמיטב יכולתו להימנע מנעיצת המבטים התמימה בעגבותיה העולות ויורדות, המלווה בקריצות הדדיות  בינו לבין גיא. עכשיו לא התאפק וסומק מאד לא אופייני כיסה את פניו.

     "מה עובר עליך?" שאלה, תוך שהיא מנסה להכניס במשפט הקצר חום ודאגה לא אופייניים.  "מה הוא כבר אמר?"

    גיא שתק. תוך כדי הליכה פנה לרגע לאחור, החליף מבט של הבנה עם עמוס וחשב: "מה היא נחמדה כל כך פתאום? מה יש לה להסתיר?"

    *

    "כן, אמא, מה הפעם?"

    "מה את כל כך קצרת רוח? אפשר לחשוב שאני מתקשרת אליך כל חמש דקות."

    "עכשיו עשר וזו הפעם השלישית מהבוקר. אין לי כוח אליך, את לא מבינה?"

    "תרשי לי להזכיר לך שאת הבת היחידה שלי וש... וש..."

    "אם את מתחילה לבכות עכשיו, אני סוגרת"

    "למה את שונאת אותי כל כך?"

    עשית מה שביקשתי ממך?"

    "אז זהו, שלא הצלחתי. המבחר כל כך גדול"

    "הבנתי. גם לבחור כלים חד פעמיים את לא מסוגלת וכרגיל אני צריכה להסתדר בעצמי. אם היית יותר צעירה, היית יכולה להתחתן עם גיא"

    "ככה את מדברת עליו? תשמחי שמצאת מישהו שאוהב אותך כמוהו"

    "כן, אני יודעת שכואב לך שמישהו מסוגל לאהוב אותי. בגלל זה גם מצאת לך את הטיפוס הזה והלכת לגור אתו שתי דקות מסוף העולם.  זה ברור לך שהוא לא מגיע לחתונה, כן?"

    "את פשוט שונאת אותי"

    "שונאת? אני מרחמת עליך"

    *

    "יש לי לכל היותר עשרה ימים עד לסוף עונת החיזור, כך שאני שוב צריכה אותך מחר מוקדם בבוקר", אמרה הילה לעמוס חמישה ימים מאוחר יותר.

    את לא יכולה לדחות קצת את המחקר שלך?" אמר בטון שניסה להישמע מתחשב. "תגידי לפרופסור שאת מתחתנת"

    "זה לא קשור לפרופסור, יא דביל. עונה זו עונה ושעה זו שעה ואולי יפתיע אותך שלציפורים ממש לא איכפת מהתכניות האישיות שלי."

    "באופניים או ברגל?"

    "באופניים. זה בעמק"

    "יש מה לדבר על האופנוע?"

    "אין בעיה. תן לי רק להתקשר קודם לציפורים, שלא ייבהלו מהרעש."

    *

    "טוב, כמו שאתה כבר יודע, חיוני ביותר שתעמוד בדיוק כאן ולא תזוז מהרגע שתתחיל לשרוק" אמרה הילה, כשהיא עומדת על סלע לידו. "אני יודעת שזה לא ממש מעניין אותך, אבל חשבתי שאולי בכל זאת תשמח לדעת שהידע על הרגלי החיזור של הסיבכי שהשגתי  בזכות החיקויים המדהימים שלך, מעורר את קנאת כל הסטודנטים."

    "יופי. גמרת להתחנף?"

    " אינפנטיל!"

    "ציפורה נחמדת"

    *

    "תגיד, לא יכולת למצוא לנו איזה כר דשא נחמד? העץ הזה עשה לי סימנים בגב." אמרה הילה בחיוך, כשהיא נועצת מבט אפור עמוק בעיניו.

    "גם ככה הבהלנו את הציפורים שלך. את יודעת? נדמה לי שזו הפעם הראשונה מאז שהכרנו שאני ממש מסתכל לך בעיניים ועכשיו קשה לי להפסיק."

    "ומה אתה רואה?"

    "שלוה. אף פעם לא ראיתי אותך שלוה כל כך. וגם את עצמי, קטנטן והפוך"

    "אפשר את האוזן שלך לרגע?"

     כאשר רכן אליה, הרטיטה הילה את כל גופו בליקוק מהיר ולחשה: "יש שמועות על איזה משהו שאתה יודע לעשות עם החליל, שמוציא את הבנות מן הדעת. הבאת אותו, נכון?"

    "אני צריך להבין שאת מבקשת ממני את ה"עמוס ספיישל?"

    "טוב, אתה את הטיפול  המיוחד שלי כבר קיבלת"

    פעם ועוד פעם הובילו אותה הצלילים הרוטטים שזרמו אל ניצן התשוקה שלה. היא התפתלה, נאנקה, שאפה ונשפה בפראות, פלטה הברות קטועות ומשכה בשערותיו של עמוס, שהמשיך ללא הפרעה. חכה! צעקה לפתע ולהפתעתו של עמוס חטפה את החליל מפיו, משכה אותו אליה ובתנועות אגן עדינות הפגישה את אבריהם.

    "עד היום, אף אחת שעשיתי לה את זה לא הפסיקה והזמינה אותי להצטרף" אמר עמוס אחרי שנרגעו, כשהוא מלטף את פניה ברכות. מבלי לומר מילה, הצטנפה הילה אל חזהו ואחרי רגע החלו כתפיה לרטוט מבכי.

    "מה?" שאל.

    "שום דבר" ענתה. "פשוט טוב לי"

    לאחר דקות אחדות השתרע עמוס על גבו, נטל את החליל והחל לנגן שוב.

    "מה יש לך?" התיישבה הילה בתנועה חדה ונתנה בו מבט זועם "למה אתה לא יכול סתם לשכב  בשקט? למה אתה תמיד צריך להכניס את הצלילים שלך בכל מקום?"

    "רחמנות עליך" השיב בלגלוג שכאב העלבון בצבץ מתוכו, כשהוא נעמד ופונה ללכת. "מה התועלת בשמיעה החדה שלך שמבחינה בכל ציוץ אם את לא מסוגלת ליהנות  מהיופי שבמוזיקה?"

    *

    "מעניין באיזו מנגינה הוא יבחר כשישמע את מה שיש לי לספר לו" חשבה הילה לעצמה כששמעה את צלילי החליל שבקעו מחדרו של עמוס. בלי לדפוק פתחה את הדלת, נכנסה בפסיעה מהירה והחלטית ונעמדה מצידה הפנימי, כשלושה מטרים מהמיטה עליה ישב.

    "היי הילה"

    כשנוכחה כי לאחר שהעניק לה מבט קצר חזר עמוס לנגינתו, חצתה הילה את החדר בשלושה צעדים גדולים, חטפה את החליל מפיו והשליכה אותו על הרצפה.

    "מה קורה לך" צעק בכעס. "זה כבר החליל השלישי שאת..."

    "מה קורה לי?" צעקה עליו בחזרה. "מה קו...? מאחר לי המחזור, זה מה שקורה" קולה נשבר והיא נשכבה על המיטה לצידו ופרצה בבכי מר.

    מבלי להיות בטוח שהבין ניסה עמוס לחבקה בזרועותיו, אבל היא רק הפנתה אליו את גבה והמשיכה לבכות.

    "רגע, את מתכוונת שאת?" שאל כשנרגעה מעט.

    " אני לא יודעת. הוא תמיד מגיע אצלי בדיוק בזמן." בתנועות תכליתיות שלפה מתיקה חפץ בהיר ומלבני ואמרה: "אני הולכת לעשות פיפי  ובעוד כמה דקות נדע" 

    המום, נסוג עמוס אל הפינה הרחוקה של המיטה והביט בה בשתיקה.

    "פס אחד אני לא, שני פסים אני כן" אמרה בטון ענייני כששבה לחדר.

    כשראה עמוס שהיא מתיישבת על המיטה וזזה לכיוונו בכוונה להישען עליו, החליק ממנה בזריזות ונעמד מולה, כשהוא נועץ בה מבט זועם.

    "או, הנה העמוס הישן והטוב שאני מכירה כל השנים. כבר דאגתי" סיננה כלפיו.

    שקט מתוח השתרר בחדר.

    "בינגו" אמרה בשקט. "שני פסים. אני בהריון."

    "מה, לא השתמשת באמ... ?" התחיל עמוס לומר. הילה חלפה על פניו במהירות ויצאה מן החדר כשהיא טורקת את הדלת בחזקה .

    *

    "א. ההיריון ממך. ואל תשאל אותי איך אני יודעת.

    ב. לגבי החתונה אני עוד לא יודעת. נראה.

    ג. אני לא מפסיקה אותו.

    ד. מחר בשמונה בערב אצלי."

    עמוס הביט בפתק שנתחב מתחת לדלתו.

    "וואו" הפטיר חרישית. "אני הולך להיות אבא."

    *

    כשנכנס למחרת בערב לחדרה של הילה, לא הבין ברגע הראשון לאן הגיע.

    "הילה? את כאן? מה קורה פה?"

    "עמוס?! אני כאן!"

    "מה הקטע עם החושך הזה? איפה את בכלל?"

    רק עכשיו הבחין כי קולה מגיע מכיוון המקלחת וגישש את דרכו בזהירות בין הנרות הדולקים.

    "מה זה הריח הזה? היי, מה את עושה? אה, בסדר. תמשיכי. כן, כן. איך זה שאת? לא חשוב."

    "מה עכשיו?" שאל אחרי שהסדיר את הנשימה.

    "עכשיו למיטה" אמרה. "מגיע לנו, לא?"

    *

    "עמוס, אתה יכול לעזור לי כאן במשהו?"

    "איפה את? רגע, את רוצה שאני אכנס לצד של הבנות? לא נעים לי"

    "אבל נתקע לי הריצ'רץ' בשיער. נו, רק אני כאן"

    בצעדים מהססים התקרב עמוס למלתחת הבנות של אולם הספורט. אינספור פעמים תכננו הוא והבנים האחרים להפתיע את הבנות שהתלבשו שם, אבל עכשיו, כשהוזמן, היה נבוך. בצעד איטי עבר את המפתן ונעמד , מהסס למראה האור העמום שבע משני נרות שהודבקו לספסלים. רק אחרי רגע הבחין בטליה, שעמדה ליד הקיר המרוחק ממנו כשגבה אליו, עירומה כביום היוולדה.

    "ידעתי" חשב לעצמו.

    בשבועיים בהם נפגשו כמעט בכל יום כדי לתרגל את לווי החליל לריקוד שלה,  שמרה ממנו טליה מרחק ושלא כדרכו, למרות שהבחין במבטים אותם שלחה בו מדי פעם, היסס לנסות ולבדוק את כוונתה.

    "היא מבוגרת ממני בשנה" חשב לעצמו ומיד נזכר כי נענה לא פעם גם לנשים מבוגרות בהרבה. בהדרגה הבחין כי הוא כמעט אינו מפסיק לחשוב עליה וכל יומו חג סביב הרגע בו ייפגשו בחזרה הבאה.

    "הגיע הזמן" חשב לעצמו  והחל להתקרב אליה, בולע  את גופה המושלם במבטו. להפתעתו, סובבה טליה את ראשה, נעצה בו מבט חד משמעי ואמרה: תחזור לעמוד בדיוק בנקודה בה היית ותתחיל לנגן מה שאתה רואה"

    "מה שאני רואה? מה יש כאן לראות?"

    טליה סובבה את מבטה לקיר ולאחר רגע נעץ עמוס מבט מהופנט בגל כמעט בלתי מורגש של תנועה שחלף לכל אורך גופה, מקרסוליה ועד לקודקודה, שנדמה כנמתח אל התקרה.

    "את זה אני רוצה לנגן" חשב לעצמו, ועד מהרה פיכתה מן החליל, כאילו מאליה, מנגינה שזרמה בחלל החדר, עטפה את שוקיה, התכרבלה לרגע בשקעי הברכיים, התנשפה במעלה ירכיה,  החליקה על עגבותיה, טיפסה במעלה עמוד השדרה, נחה לרגע על כתפיה והסתחררה מסביב לראשה עד שטליה צנחה על ברכיה, גבה כפוף,  ראשה מוטה לפנים ושערה כמסך אפל.

    "עכשיו צא ותן לי להתלבש" אמרה בקול שקט.

    עמוס סב על עקביו ויצא מן החדר. "חלום או מציאות" חשב לעצמו, "האישה הזאת תהיה שלי"

    *

    "הזריחה הראשונה שלך כאדם נשוי" אמר עמוס השתוי למחצה, כאשר ישב עם גיא על הענף הקבוע שלהם בעץ שבחצר ביתו.

    "קשה להאמין, מה?"

    "אז זהו? עכשיו זה יהיה גיא והילה משפחה ועמוס המסכן יבוא לבקר לפעמים?" אמר עמוס, ושיהק לתאבון .

    "היי, עד שעזרתי לך לעלות הנה אתה הולך ליפול לי? וחוץ מזה, השתגעת?  מי אתה חושב ישמור על התינוקת  שלנו כשנרצה לצאת? ואם היא לא תירדם בלילה, אתה תתייצב עם החליל כמו ילד טוב."

    "על מה אתה מדבר? רגע, בגלל זה הילה שינתה ברגע האחרון את הגזרה של השמלה?"

    "בדיוק, גאון שלי"

    "אז בגלל זה היא יותר רגועה בזמן האחרון?"

    "כנראה. לא יודע. לא ממש משנה לי. יאללה, בוא לישון" .

    *

    עכשיו השתדלו עמוס וטליה להיפגש בכל יום  ופעם אחר פעם הייתה לו התחושה המשונה שכאשר היא חולפת לידו היא משתוקקת לשלוח אליו יד מלטפת או אפילו לנשק אותו. אילו היה הדבר תלוי בו, היה כבר מזמן מטיל אותה על אחד המזרנים, אבל קול פנימי לא מוכר עצר אותו.

    *

    "נו, מקום שני זה מכובד מאד" אמר לה בתום הערב בו הופיעו יחד. דרך, אגב, מכיוון שאין לי שום כוונה ללכת ללמוד, בחלק מן הפרס שקיבלתי אקנה חלילים ואת השאר אתן לך. בלי ויכוח." הוסיף כשהתחילה לומר משהו. "נלך?"

    "קודם אני צריכה להראות לך משהו" אמרה טליה והוא פסע אחריה לאולם הריק, שם הושיבה אותו בשורה הראשונה ונעלמה. לאחר כדקה, שמע עמוס להפתעתו את צלילי החליל שלו בוקעים מן הרמקולים וטליה החלה לרקוד על הבמה. מכיוון שכל תנועה שלה לוותה באלומת אור שצבעיה התחלפו בקצב מתעתע, חלפו כשתי דקות לפני שהבין כי היא אינה לובשת דבר. הייתה זו הפעם הראשונה בה ראה אותה במלוא תפארתה ומיד הבחין כי במקרה שלה, עשה דמיונו עוול למציאות. פיו יבש, עיניו נעצמו ונפקחו חליפות, הוא חש בפעימות ליבו, זיעה שטפה את גופו ואיבריו כבדו כמשקלות עופרת. משתם הריקוד סימנה לו בידה ורק בקושי קם על רגליו ודידה אחריה אל מאחורי הקלעים.

    "טליה?" גרונו היה יבש ורגליו רעדו.

    "כאן" שמע את קולה ולאחר רגע חש בידה המושכת אותו ומפילה אותו על ערימת מזרנים שכוסתה מבעוד מועד בסדין נעים למגע.

    *

     "עמוס, אתה בסדר?  עמוס? עמוס?" אט אט חדרו הקריאות מבעד למסך ההזיות בהן היה שקוע, והוא זיהה את קולותיהם של גיא ואמו, הילה ודליה  שהגיעו מן המרפסת. דליה הייתה זו שהבחינה כי כבר שלושה ימים הוא יוצא מן החדר רק לחזרות באולם הספורט והחליטה לקרוא להם.

    "הוא לא מנגן, לא אוכל ולא פותח את הדלת" אמרה להם. "אני מודאגת"

    "מה? מה קרה? מה אתם רוצים?" קרא אליהם, קולו סדוק ומבטו, שניבט אליהם מסדק שפתח בוילון, תועה ולא ממוקד.

    "מה קורה לך?" אמרה רינה בתקיפות. "פתח לי את הדלת מיד"

    "למה?"

    "כי אם לא תפתח אני אשבור אותה" ענה גיא וכאשר נפתחה פסע פנימה, העמיס את עמוס על כתפו ונשא אותו החוצה, תוך שהוא מסמן לדליה לפתוח את הברז ולהתיז עליו.

    "מה את עושה? קר לי" צעק  עליה, אך היא המשיכה, על שפתיה חיוך קטן, עד שהתיישב על הדשא רועד מקור  ומבטו  ערני ומפוכח. הילה מיהרה לעטוף אותו בחלוק רחצה שהביאה מחדרו ורינה הניחה בידו כוס תה לוהטת.

    רגוע, העביר עמוס את מבטו ביניהם, על פניו הבעה רצינית. ניכר היה כי הוא מתלבט ורק כאשר פגש במבטו המעודד של גיא פלט לבסוף: "טליה"

    "טליה?" שאלה הילה. "מי זו טליה?"

    "הרקדנית שהוא מלווה בערב הכישרונות האזורי" אמרה רינה, אחת מהמארגנות.

    "מה איתה?" שאלה הילה בקול חד וחשדני.

    "היא... היא... היא. היא חלום. היא כישוף. היא יותר מדי בשבילי. היא... היא אמרה לי שהיא אוהבת אותי. המשפט האחרון נאמר בקול נמוך כל כך, שלרגע לא הייתה רינה בטוחה ששמעה מה אמר. עכשיו עלה על פניה חיוך גדול ולפני שהבין מה קורה מצא עצמו עמוס לכוד בזרועותיה בחיבוק אימהי.

    "הוא בסך הכל מאוהב" אמרה , תוך שהיא גוררת אותו לריקוד קטן.

    "ככה?"  אמר גיא בתרעומת, סובב את עמוס והנחית על לחיו סטירה בינונית. "ככה? ולי לא  סיפרת?"

    "בקושי לעצמו הוא סיפר" אמרה דליה. "הוא אמנם רמז לי משהו, אבל מסתבר שגם הוא וגם אני לא תיארנו לעצמנו שזה כל כך רציני"

    *

    " איתה אני מרגיש כאילו אנחנו גוף אחד" אמר עמוס לגיא. "אתה יודע מה היא עשתה לי אתמול? במשך שעה שלמה היא פינקה את כף היד שלי. אצבעות, לשון, שפתיים, אצבעות, לשון, שפתיים – במעגלים. בכל פעם שהיא הגיעה לגומה באמצע, הרגשתי שאני ממריא. איך גמלתי לה, אפילו לך אני לא מספר. "

    "גוף אחד, מה? נראה לי שאני אשלח את הילה לתפוס איתה שיחה"

    *

    "אנחנו פשוט לא יכולים בלי זה, מה"? אמרה הילה, בין נשיקה לחיבוק. "אתה חושב שהוא באמת לא חושד?"

    "אני חושב שהוא ידע מהרגע הראשון ולא רצה להפסיד אותך"

    "באמת? כל כך מתאים לו"

    "וגם לנו" אמר עמוס, "עד היום"

    "עד היום? מה זאת אומרת עד היום?"

    "את טליה את זוכרת, נכון? היא האחת. לא שאנחנו מתחתנים. למזלי, גם לה זה לא חשוב."

    "ומה איתי?"   "מה איתך? את נשואה, לא?"

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (14)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        11/3/11 22:11:
      טימפי, הכתיבה נהדרת, הדמויות מעניינות והמחת מורגש מאוד אבל... קשה מאוד לקרוא על צג מחשב קטע כל כך ארוך. להבא חלק אותו לחלקים קצרים יותר. בכל מקרה, זה נהדר. ויש לי עוד שאלה, מדוע לא ראיתי עד היום את הפוסט הזה בין הפוסטים של החברים שלי? תודה ו* לאה
        26/2/11 18:58:
      תודה, נהניתי :-)
        28/1/11 12:07:
      טימפי יקר,

      אין ספק שהכתיבה קולחת, ותיאורי המגעים הפוסט חושניים , עם ובלי החליל, כתובים מקסים.

      כל טוב
      ע
        6/12/10 20:38:

       

       

       

       

      בסרטים

      יש כללים ברורים

      הפרדה מוחלטת בין אלו שמצלמים

      לכותבי התסריטים והעורכים

      לאחרונה ישבנו לראות

      סרט שערך אחד

      החברים והנה

      כשהגענו

      לסופו

      היתה

      תובנה ברורה

      לכל החבורה

      הבמאי והצלם גם

      ישב ליד מחשב העריכה

      התוצרים דיברו בעד עצמם

      הסרט היה ארוך מהנדרש למידתו

      והתברר כי הבמאי התקשה בחדר העריכה

      לקבל החלטה לחתוך בקטעים חיוניים

      כל סצנה שנדרשה להיות מורדת

      הוא אמר : אתם חותכים בשר

      מבשרי אלו רעיונות מוחי

      ואני צילמתי את זה

      בעצמי אז איך

      עכשיו אקצץ

      וזה נדרש

      ובלבד

      לייצר

      סרט ראוי גם באורך נדרש

       

      ואולי גם

      אתם כותבי הסיפורים

      צריכים להתאגד לסינרגיה של יוצרים

      שבהווית העבודה תייצרו קבוצות

      של ביצועים חלק כותבים

      וחלק עורכים ומקצצים

      ואז תראו זה פלא

      איך יסתדרו

      העניינים

       

      יש לי

      כבוד

      והערכה

      רבה עד לרמה של פליאה

      לתרבות ההבעה שכאן

      מתאפשרת מבחינת

      הכנות ויושר המשוב

       

      נהנתי

      מאוד

      מהחומרים המובעים

      והמשובים של המתייחסים

       

      תודה על האירוח

       

      יואב

       

       

       

        5/10/10 07:39:
      למרות האורך ....אהבתי .
      שווה להשקיע קצת יותר בדמויות ובאפיון שלהם.
      רעיון החליל והקונצרטים מיוחד ועסיסי.
      קריאת תיגר על ...?
        10/9/10 01:31:
      גם אם נכון מה שכתבו כאן -
      רציתי רק לכתוב שהמצבים והדיאלוגים המובאים כאן נראים לי אמינים ומרתקים.
      באינטרנט, בפורומים מהסוג הזה, לאנשים אין סבלנות לקרוא טקסטים ארוכים אבל לדעתי זה בחלט יכול היה להיות כלול בספר כחלק מנובלה ארוכה יותר
      (שגם תפתור את הבעיות שעליהן הצביעו כאן בתגובות.)
      בכל אופן - נהניתי מכתיבתך.
        1/8/10 12:26:
      טוב. רגע לפני שאני הולכת. ראיתי שעוד כמה כתבו לך שזה טיפה ארוך. מכירה את ההרגשה שאתה יוצר משהו ורוצה לשתף בו - עכשיו! אני אחזור (-:!
        1/8/10 12:24:
      אני אחזור שוב.
        26/7/10 20:59:
      ארוך ארוך.........
        25/7/10 09:55:
      תודה גם לקראלה. אוף, קשה אתכם. תודה, אנשים טובים.
        23/7/10 09:18:
      נדב יקירי היות ואני דוגלת בכנות ...אצתרף לתגובות של יהודית ועמיר .זה ארוך ולא הולך לשום מקום .
      (אוף זה קשה להיות כנה)
      שבת ברוכה
        22/7/10 12:11:
      תודה רבה גם לעמיר וגם ליהודית על התגובות המנומקות והכנות. זו בדיוק הסיבה שאני שולח את הסיפור על פני המים הוירטואליים. חלק מן הנאמר ראיתי בעצמי ולא הצלחתי לעבור את המשוכה. אולי בסיפור הבא.
      ארוך,ארוך ,ארוןך הסיפור הזה. לדעתי הצנועה היית צריך להביא אותו בארבעה חלקים. לעצור באמצע בשיא המתח ולהשאיר אותנו הקוראים עם שאלה להתחבט בה. אומר בכנות נדב עייפתי לקרוא את הכתוב. נכון צודק קודמי, הדמויות שטוחות, אוסיף שהדיאלוג הוא אמצעי דרמטי בסיפור קצר וכאן הוא הולך לאיבוד . אין בו עומק,אין פיתוח ונגיעה בדמויות בשר ודם. אף אחת לא נגעה בי והותירה בי רושם עז. הכתיבה שלך-סגנונה יפה בעיניי, יש לך עושר לשוני מבורך אך הוא לא יכול לכסות על עלילה עקרה ולא מפותחת.*לעידוד
        21/7/10 11:46:
      נדב, יש לא מעט בעיות בסיפור. הסצינות ממוקמות לרוב ללא הצדקה ספרותית. הסיפור ככלל לא הולך לשום מקום, אין משבר אמיתי שיכול להביא לתפנית שתמשוך את הקורא הלאה והדמויות פלקטיות, שטוחות בלתי מנומקות וכך לא מאפשרות לקורא הזדהות עמן. זה רק מקצת הדברים. נראה שהיה טוב להקדיש יותר זמן לבניית הדמויות, להשתמש בפחות סצינות ומיקומים, זה רק היה עושה טוב לסיפור. נראה שאתה צריך להתארגן מחדש, לחשוב מהיכן להיכן אתה לוקח את הקורא, מה אתה רוצה להגיד שתהיה לו משמעות אוניברסלית - לכל הקוראים הפוטנציאלים ולא רק לאלו מסביבתך הקרובה. בהצלחה רבה בהמשך.

      פרופיל

      טימפי
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין