בין הבדים
פוסטים פופולאריים
-
זה לא טריקו – זו סימפוניה
18/7/10 | 7026 צפיות
-
יש אלוהים?
29/6/11 | 1820 צפיות
-
מה קורה כאן? ומה אנחנו יכולים לעשות?
18/12/11 | 1055 צפיות
-
בגד או בגידה? (פוסט שישי בסדרה)
25/8/10 | 3677 צפיות
-
לא מערבבים משפחה בעסקים (?)
13/4/10 | 899 צפיות
-
מה ללבוש?
15/11/10 | 3871 צפיות
פוסטים אחרונים
- על יחסים ויחס 23/8/14
- הייתי בגן-עדן 4/10/12
- הרגל של אישתו כואבת להם 26/1/12
- בדיוק היום לפני שנה 15/1/12
- ג'נראל-פיס ג'וניור 23/12/11
- מה קורה כאן? ומה אנחנו יכולים לעשות? 18/12/11
בגד או בגידה (פוסט רביעי בסדרה)
 אביגיל סטודיו קיץ 2010
נעוריי עברו עלי בתנועה. שלוש פעמים בשבוע, שלוש שעות - באולפן למחול - ואז הביתה להכנת שיעורי-בית בכוריאוגרפיה. עולמי היה מלא וגדוש תוכן, והעתיד נראה סלול וזוהר. אביב שנת 68' היה בבחינת קפיצת-מדרגה. מנהל המוזיאון (מוזיאון השואה והגבורה בקיבוץ לוחמי-הגטאות) ביקש מיהודית ארנון ליצור כוריאוגרפיה לעצרת-השואה המתקיימת בקיבוץ מדי שנה. יהודית ענתה: "אתם לא צריכים אותי – יש לכם את גלילה". מי היה מאמין שאחרי ארבע שנים באולפן-המחול (שבקושי התקבלתי אליו מפאת גילי הצעיר) אזכה לכבוד הזה שיהודית העניקה לי כאות-הוקרה! האחריות הייתה גדולה. כנציגת דור שני, וכנושאת דגל המחול בבועה הקטנה בה גדלתי, הרגשתי שעלי ליצור מופע מושלם. לא פחות מזה! לעצרות הללו מגיעים עשרות אלפי אנשים. בחרתי את שירו של חיים גורי "הנה מוטלות גופותינו..." (לכי תחוללי "גופות מוטלות"). היה עלי להתמודד עם קבוצת בנות שמחציתן בנות האולפן, ומחציתן לא רקדו מעולם. בנות הכיתה שלי ממשיכות לטעון שזו הייתה עצרת מוצלחת מכל אלו שבאו אחריה. אפשר לפקפק במידת האובייקטיביות שלהן.
כך או כך, לא העלתי בחלומותיי השחורים ביותר שאותה עצרת תהיה שירת-הברבור שלי בעולם המחול.
את השרות הצבאי בקשתי לעשות בתל-אביב כאן יכולתי להמשיך לרקוד. נרשמתי ל-3 בתי ספר פרטיים. לתדהמתי מצאתי ששיעורי-המחול בעיר הגדולה לא דומים ללימוד בהיכל הקודש שבקיבוץ געתון. כאן הלימודים התמקדו בטכניקה של הגוף בלבד. לא יכולתי לנוע בשטחיות המרוקנת מתכנים, ופרשתי. פרשתי לתמיד. פרשתי ממה שהיה עד אז כול עולמי.
כמו בסרט "אליס בערים גדולות" מצאתי את עצמי, בגיל 19, נערה כפרייה, מוקסמת מהחופש בארץ האפשרויות האינסופיות, אך נטולת כלים ומיומנות להתנהלות במרחב החדש. המסגרת הצה"לית הגנה עלי והקלה על המעבר מהקיבוץ לעיר. אבל המדים, אללה יסטור! איזו נשמה יכולה לנשום בתוך הירכית המכוערת הזאת? והמיני הצמוד? והדקרון – אוף! לא היו בוטיקים בתל-אביב בשנת '69. ההיצע בחנויות היה דל ובודאי לא סיפק את טעמי. מחוסר ברירה גייסתי את אמא שלי לתפור לי בגדים שתכננתי לעצמי. אך המרחק מאמא, והצורך שלי בסיפוק רצון מיידי, אילצו אותי ללמוד להוציא גזרות מ"בורדה" ולהפעיל מכונת-תפירה. מאוחר יותר הכרתי בחורה שהייתה דוגמנית. היא אמרה לי: את מוכשרת – תעצבי בגדים ותמכרי! וכך עשיתי. בשנים הראשונות לא יכולתי לסבול את העיסוק הזה. עיצוב בגדים היה ריקני ובזוי בעיני לעומת עולם המחול על עושרו הרוחני והאומנותי. הייתי שם מטעמי הישרדות ופרנסה. לא יכולתי להזדהות עם התדמית: מעצבת-אופנה.
ניסיתי פעם לחזור לאולפן בגעתון. מהר מאוד התברר לי שהאולפן מיועד רק לקיבוצניקים. מי שטעם את טעם הכרך לא יכול לחזור לקיבוץ. יהודית הציעה לי לעצב תלבושות ללהקה. לא זוכרת מה עניתי לה. בשביל העפר הקטן, המוביל מהאולפן לכביש האספלט, ידעתי שלעולם לא אחזור לשם.
למעלה מעשר שנים ייצרתי בגדים מבלי לתת את הדעת מי אני ומה אני עושה בעולם האופנה. בשנת '82 התחתנתי ועברתי לגור בכפר-ורדים שבגליל. המרחק מהכרך קרב אותי לעצמי.
על כך אכתוב, ואביא צילומים מרהיבים בפוסט הבא בסדרה
|
תגובות אחרונות
-
face
בתגובה על על יחסים ויחס
-
מרב 1956
בתגובה על ביקור באיתמר – פוסט מצולם
-
עינת עופר
בתגובה על הייתי בגן-עדן
-
גלילה ונגרוב
בתגובה על הרגל של אישתו כואבת להם
-
מטפלת באמנות- איריס
בתגובה על מה ללבוש? (1)
-
גלילה ונגרוב
בתגובה על בדיוק היום לפני שנה
תגובות (53)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
נכון, מותק
אפשר לומר שאת כבר מנחשת על מה יסופר בפוסט החמישי בסדרה
תודה
והעושר הרוחני
שנשמת בלימודי המחול בקיבוץ
את יוצקת היום
בבגדייך..
*
צפה לאכזבה גדולה, איש טוב
דוקא בפוסט הבא
יהיו הרבה צילומים
שאינם משעממים אותי
יום נעים
בקרוב מאוד...
עמית
בתגובתך נגעת בגרעין הפוסט.
היה לי מאוד חשוב להשאיר את חווית ה"חסר" תלויה ועומדת באויר.
בקרוב יעלה הפוסט החמישי בסדרה
נראה לאן חווית החסר נותבה
תודה רבה לך על האבחנה הדקה
אבחנה של יוצר כמובן
אבל אם לא היה חסר לנו כלום... איך היינו חווים מהי ערגה?
ריקוד ובגדים אלה שני תחומים מחוברים
תודה על התגובה
ועל השיתוף
כל כך קל היה לי להצזדהות עם הרגשות שלך היות וכבוגרת של תנועת נוער "חלוצית" היה לי קשה להתרגל ל"ריקנות" של מקצוע העיצוב אבל האהבה לבגדים גברה ועבדתי עד מספר חודשים לפני כן.
תודה על השיתוף המרגש שלך ו*
לאה
תודה רבה עינת
תודה גם על כך שהבהרת שלא רק אצלי לא כל הפוסטים החדשים עולים מאז השדרוג.
ותודה גדולה
על הבנת-הנקרא שלך
וההקשבה
המיוחדת לך
היי אירית
אני מקווה שהפוסט הבא
יהיה מלבב יותר
תודה על הביקור
את כותבת מקסים.
תקלה מתמשכת מונעת ממני לככב.
אפשר לשלוח חיבוק במקום כוכב?
ורד יקרה שלי
הציצי בגלריה - יש שם צילומים
וב"על עצמי" תמצאי את נקודות המכירה שלי
אם תרצי
תודה לך
מקרב לב
נכון סיגל
מפה עברתי לשם
ומבלי להרגיש
משהו טוב קרה
על כך אכתוב
בפוסט הבא בסדרה
תודה לך
על התגובה
תודה רבה אורנה
על מילותיך
הנוגעות לליבי
הסיפור שלך מעניין וסוחף.
אני מאוד אוהבת את עיצוב הבגדים שלך, איך אפשר לראות עוד?
ורד
בורכת בכישרונות רבים ואני בין הנהנים מהתוצאות...
מחכה להמשך הסדרה.
מלכה'לה
את כל-כך נחמדה שאת מעודדת אותי. באמת תודה רבה.
הנה
אני רצה לבקש ממך חברות
תבואי כל יום.
ותביאי גם את עובד
מאוד יפים הקליידלע שאת תופרת
אולי תתפרי ביי מיר גם כן אחד.
אבל לא אפור כזה משעמם.
אולי ירוק או אדום
עובד אוהב אדום כמו העריסה שלו.
לא צריך לצ'טער שאת לא בלרינה.
לרקוד זה מאוד יפה אבל מי נותן כסף בשביל לרקוד?
יותר טוב בגדים שיהיה לך פרנוסה.
עכשיו אני רואה אותך בתמונה יושבת
ואת מבסוטה את רגועה. לא טוב? הכי טוב.
רק בריאות ותבואי במכולת,קבלנו לקרדה טרייה.
מה את אומרת קנולר, מה עדיף?
אן מקסימה שכמותך
אני נמסה למשמע, או קריאה, של מי שאוהב את הבגדים שאני מעצבת.
זה תמיד מפתיע אותי, גם אם רשימת הלקוחות שלי כבר מזמן עברה את 4 הספרות.
זה כמו לפגוש משהו שמבין את השפה ומדבר אותה...
לגבי "דפי-עדות"
את יכולה לפגוש שם את אימי ואבי
ע"פ שם המשפחה
תודה על הביקור
והשיתוף
שקדייה
תגובתך מאוד מרגשת אותי.
וכתיבתך נפלאה
תודה רבה מאוד
צפוניה
כן דרכנו מצטלבות באותם מחוזות אך בזמנים אחרים.
ומה יחסך לדרום הצחיח? למרחב?
תודה לך על המילים
ועל הקלישאות
שעושות לנו את זה
את יודעת, לפני הרבה שנים הגיעו לידי "דפי עדות", סיפורי חייהם של ניצולי שואה חברי לוחמי הגטאות. הספר הותיר בי רשום עז.....מדי פעם עוד נזכרת בסיפורים הבלתי אפשריים האלה.
ולענייננו. אני לגמרי מתלהבת מכשרונך בעיצוב בגדים (חושבת על החצאית הדו-שכבתית שהעלית בפוסט הקודם), תהליכים, באשר הם, תמיד מעניינים אותי, תיעלת את הכשרון האמנותי שלך לאפיק נהדר, וכמו שארז אמר, לא יודעת מה היינו עושים מבלי היופי, שבא לידי ביטוי בכל מיני תחומים....
בימי קיץ אלו חמים ונוזליים נהדר לקרוא אותך כמו משב רוח רענן, כמו בריזה של פעם על שפת הים. טבעית, ישר על הפנים, ובלי לחשוב על הפריזורה.
נהדרת!
וכחובבת קלישאות,אז,ברור שאין סתם,שיש יעוד והדרך מובילה..מהקיבוץ,לעיר הגדולה ולכפר ובחזרה..
אוהבת את התוצאות ..
(-:
זה היה יום צילומים בסטודיו
ידעתי מראש שעם אביגיל אני יכולה להתפרע
כי יש לה את הכשרון להזדהות עם כל סגנון
שלא נדבר על נתוני הגוף המדהימים שלה
הכנתי יריעות בד
וליפפתי אותה איך שבא באותו רגע
תודה מותק
תודה חמודה
מירי מקסימה אחת
כל-כך יפה כתבת
את כאילו פורטת על מיתרי...
ומילותיך - דבש דבורים טהור
שלא יחשדו בך שאינך יודעת לעקוץ
לעת מצוא.
אני מודה לך על תגובתך
מעומק ליבי
נגיסית אהובתי
רק בשביל זה שווה לכתוב כאן
אני לא בטוחה שאת רוצה לדעת מה זה דקרון.
או טרילין, או ניילון. כן פעם היו גם בדי-ניילון. אויש!!!
דקרון זה בד אריג שממנו יצרו את מדי-צה"ל החדשים
זה היה לפני שנולדת
הבד היה מורכב מסיבים כלשהם (מי רוצה לדעת איזה)
והייתרון הגדול שלו שהתכבס בקלות ולא נזקק לגיהוץ.
את מבינה?
הוא גם לא נשם!
בעיני המדים הירוקים מהכותנה היו יפים יותר מהחדשים
וכמובן, טבעיים ונושמים
בשילוב עם המגפיים
מרתקת
יפהפייה
נהדר !
סיפורך מרתק
תמשיכי
יופי שאת מתעדת
אוהבת
מחבקת
}{שטוטק'ה
רותי יקרה
כתבת נפלא
לא אקלקל
אין לי מושג מי גורר את מי
אם תגלי
בואי ושתפי
תודה לך
מעומק ליבי
דיוטימה יקירה שלי
הנפש המלטפת ומעודדת שלך...
מקסימה שלי.
למען האמת רוב הכוריאוגרפיות לא מפסיקות ליצור
עד סוף החיים...
לא היו לי נתונים להיות פרימה בלרינה
העניין שלי היה ביצירה.
הפשטה של רעיון לביטוי בגוף הנע.
אויש, איזה עולם מופלא... אלו אתגרים רעיוניים...
גם עכשיו אני חווה את האובדן
כתיבת הפוסט היתה קשה עלי מאוד
אבל
אחר-כך באו ימים טובים של יצירה אחרת
עליה אכתוב בפוסט הבא
תודה אהובתי
ארז
לקח לי קצת זמן, לא הרבה מדי, עד שהבנתי
שהאדם עושה את עיסוקו, ולא ההפך.
ואם מישהו האשים את ענף האופנה בריקנות
ודאי שאי-אפשר להאשים אותך, תציץ בבלוג שלך,
בםשטנות.
תודה לך
על הביקור והתגובה
תודה על פוסט מעורר השראה והתפעלות! איזה מזל שלא המשכת במחול! אחרת מי היתה מעצבת בגדים שנועדו לתנועה וריקוד בחיי היומיום עבור לא-רקדנים??? בעצם, סליחה, אני מתקנת -- זה לא פרי של "מזל", אלא של החלטה אמיצה ללכת בעקבות לבך. וכמו שקורה פעמים רבות ב"הליכה" שכזו, בהתחלה זה על דרך השלילה במעין "חם-קר" מאוד היולי וכללי, מבלי לדעת עוד מה אנחנו רוצים בדיוק על דרך החיוב. לכן, השלב המקדמי הזה מתפרש לעתים קרובות שלא בצדק כתולדה של ה"נסיבות החיצוניות" שנכפו על האדם. אלא שאת הפרשנות לאותן ה"נסיבות", כפי שהתיאור שלך מצליח להעביר בצורה כה יפה, אנחנו עושים. כלומר, זו היתה בחירה שלך -- אינטואיטיבית ועל דרך השלילה, תחילה, ואח"כ מושכלת, מדויקת ופוזיטיבית.
חוץ מהדקרון....
מה שהיא אמרה
אהבתי את תגובתך. ובעקבותיה גם הלכתי לבדוק מהו למען השם ורוד-פודרה. מתוך עשרות גווני הורוד שמצאתי (אני ספרתי לפחות 37), התפלאתי גם לגלות שהגוון שנקרא פשוט "ורוד" לא דומה לורוד כלל. וכי יש הבדל משמעותי בין פוקסיה וורוד-פוקסיה. ואני לא רוצה אפילו להתחיל לדבר על ורוד-תה.
החכמתי, אך גם הסתבכתי. לעולם לא אוכל עוד לתאר למישהו משהו כ"ורוד".
תודה.
ו.... מה זה דקרון למען השם?!
יופי שהגעת לאן שהגעת.
אני לא מאמינה שיש מרחק
בין אומנות לאומנות
האומנויות חיות יחד בהרמונייה
היישום של התנועה והחופש שייש בריקוד
עשה סובלימציה לעיצוב הבגדים.
העצב הכרוך בגדילה, הוא הלוא תנאי הכרחי
להצלחה ולמיצוי. ואין בילתו.
ואני גם מסכימה עם ארז
שלא כולם מדענים ומרפאים את הסרטן
ועדיין אי אפשר לחיות בעולם ללא יופי
אתסתטיקה מסביבנו ובוודאי איכות החיים
שלנו חשובה מעבר להישרדות.
יופי של פוסט ויופי של החלטה שגם אם נוצרה
בתנאים המסויימים , היא היתה מוצלחת.
כולי הערכה!
מעניין כמה סיומים כאלה בחיינו...
אך כל אחד מוליך לכוון אחר ולדרך חדשה...
לפעמים אני תוהה-
מי גורר את מי?
אנחנו את החיים?
או הם אותנו....
כשאכתוב את הסדרה על התפתחות הנשיות שלי
יהיה שם ודאי פרק על הסיוט שבצביטות
המעצבנות הללו
תודה על הביקור
תודה יקירתי
על המילים החמות
קראתי את סיפורך בשקיקה והנה מה שעלה בדעתי מייד:
נניח שהיית ממשיכה לרקוד, הלוא בגיל מאוד מוקדם הקריירה הזו מסתיימת וצריך למצוא אחרת. אז פרשת "קצת" קודם והתחלת קריירה יצירתית רבת מעוף ודמיון, כיום כבר גם מכובדת למדיי, שאפשר להמשיך בה כמו הגברת גוטליב מ"גוטקס" עד זִקנה מופלגת!
ובכלל, מי יודע, אם היית איזו רקדנית, קרוב לוודאי לא היית ב"קפה" ולא הייתי זוכה להתוודע אלייך, וזה כבר לגמרי אנוכי!
מכאן ניגשת לאתר את התמונה המרהיבה עם שמלת ה"איה" והחברה למרגלותיה.
מה לא אומרים עלינו (גם אני :)) - רדודים, שטחיים, מתעסקים בחיצוני, אומואים-שונאי-נשים, מטיפים לאנורקסיה, לפדופיליה, רודפי מותרות, חנפנים, פסאדות חסרות תוכן, רודפי בצע, מוכרי לוקשים...
אז נכון שאנחנו לא שוקדים על פיתוח תרופה לסרטן, לא מצילים חיים ומאמינים באמת שיש הבדל גדול בין ורוד-פודרה ל-ורוד עתיק. אבל, בדרכנו, (ובמיטבנו) אנחנו מוסיפים קצת יופי לעולם. ואיש לא יכחיש שזה משהו שהעולם זקוק לו.
והלאה מה מבין קשיש
בעיצוב בגדים ובמחול.
ב 68 - 69 צבתתי טוסיקים
של חיילות ששרתו בקריה
ובמשרד הבטחון אז זה
לא נחשב הטרדה מינית.
אלו פרקי חיי בשנים האלה.
שוקי
את אולי הפסקת לרקוד אך עולם האפנה הרוויח מעצבת מוכשרת!