בגד או בגידה (פוסט רביעי בסדרה)
 אביגיל סטודיו קיץ 2010
נעוריי עברו עלי בתנועה. שלוש פעמים בשבוע, שלוש שעות - באולפן למחול - ואז הביתה להכנת שיעורי-בית בכוריאוגרפיה. עולמי היה מלא וגדוש תוכן, והעתיד נראה סלול וזוהר. אביב שנת 68' היה בבחינת קפיצת-מדרגה. מנהל המוזיאון (מוזיאון השואה והגבורה בקיבוץ לוחמי-הגטאות) ביקש מיהודית ארנון ליצור כוריאוגרפיה לעצרת-השואה המתקיימת בקיבוץ מדי שנה. יהודית ענתה: "אתם לא צריכים אותי – יש לכם את גלילה". מי היה מאמין שאחרי ארבע שנים באולפן-המחול (שבקושי התקבלתי אליו מפאת גילי הצעיר) אזכה לכבוד הזה שיהודית העניקה לי כאות-הוקרה! האחריות הייתה גדולה. כנציגת דור שני, וכנושאת דגל המחול בבועה הקטנה בה גדלתי, הרגשתי שעלי ליצור מופע מושלם. לא פחות מזה! לעצרות הללו מגיעים עשרות אלפי אנשים. בחרתי את שירו של חיים גורי "הנה מוטלות גופותינו..." (לכי תחוללי "גופות מוטלות"). היה עלי להתמודד עם קבוצת בנות שמחציתן בנות האולפן, ומחציתן לא רקדו מעולם. בנות הכיתה שלי ממשיכות לטעון שזו הייתה עצרת מוצלחת מכל אלו שבאו אחריה. אפשר לפקפק במידת האובייקטיביות שלהן.
כך או כך, לא העלתי בחלומותיי השחורים ביותר שאותה עצרת תהיה שירת-הברבור שלי בעולם המחול.
את השרות הצבאי בקשתי לעשות בתל-אביב כאן יכולתי להמשיך לרקוד. נרשמתי ל-3 בתי ספר פרטיים. לתדהמתי מצאתי ששיעורי-המחול בעיר הגדולה לא דומים ללימוד בהיכל הקודש שבקיבוץ געתון. כאן הלימודים התמקדו בטכניקה של הגוף בלבד. לא יכולתי לנוע בשטחיות המרוקנת מתכנים, ופרשתי. פרשתי לתמיד. פרשתי ממה שהיה עד אז כול עולמי.
כמו בסרט "אליס בערים גדולות" מצאתי את עצמי, בגיל 19, נערה כפרייה, מוקסמת מהחופש בארץ האפשרויות האינסופיות, אך נטולת כלים ומיומנות להתנהלות במרחב החדש. המסגרת הצה"לית הגנה עלי והקלה על המעבר מהקיבוץ לעיר. אבל המדים, אללה יסטור! איזו נשמה יכולה לנשום בתוך הירכית המכוערת הזאת? והמיני הצמוד? והדקרון – אוף! לא היו בוטיקים בתל-אביב בשנת '69. ההיצע בחנויות היה דל ובודאי לא סיפק את טעמי. מחוסר ברירה גייסתי את אמא שלי לתפור לי בגדים שתכננתי לעצמי. אך המרחק מאמא, והצורך שלי בסיפוק רצון מיידי, אילצו אותי ללמוד להוציא גזרות מ"בורדה" ולהפעיל מכונת-תפירה. מאוחר יותר הכרתי בחורה שהייתה דוגמנית. היא אמרה לי: את מוכשרת – תעצבי בגדים ותמכרי! וכך עשיתי. בשנים הראשונות לא יכולתי לסבול את העיסוק הזה. עיצוב בגדים היה ריקני ובזוי בעיני לעומת עולם המחול על עושרו הרוחני והאומנותי. הייתי שם מטעמי הישרדות ופרנסה. לא יכולתי להזדהות עם התדמית: מעצבת-אופנה.
ניסיתי פעם לחזור לאולפן בגעתון. מהר מאוד התברר לי שהאולפן מיועד רק לקיבוצניקים. מי שטעם את טעם הכרך לא יכול לחזור לקיבוץ. יהודית הציעה לי לעצב תלבושות ללהקה. לא זוכרת מה עניתי לה. בשביל העפר הקטן, המוביל מהאולפן לכביש האספלט, ידעתי שלעולם לא אחזור לשם.
למעלה מעשר שנים ייצרתי בגדים מבלי לתת את הדעת מי אני ומה אני עושה בעולם האופנה. בשנת '82 התחתנתי ועברתי לגור בכפר-ורדים שבגליל. המרחק מהכרך קרב אותי לעצמי.
על כך אכתוב, ואביא צילומים מרהיבים בפוסט הבא בסדרה
|