כעת יודעות כל הממשלות הדמוקרטיות בעולם שהנשיא אובה אינו רואה רחוק יותר מאשר אפו והוא משענת קנה רצוץ לכל אומה שחירותה יקרה לה. ומה שגרוע לא פחות מקוצר הראיה המדיני של אובמה, היא העובדה שהוא נכנס לפניקה כשהבין באיחור קטלני, שמצרים וסעודיה, בעקבות בריאותם המעורערת של הנשיא מובארק ומלך סעודיה, יכולות ליפול קרבן לשאיפות האימפריאליסטיות של איראן. 

כעת, אללי, יש הזדמנות לאובמה להבין שנאום קהיר שלו היה נמהר, לא מחושב, הימור של טירון בהבנתה של הפוליטיקה העולמית, פוליטיקה המבוססת בעיקר על הרוע והאנוכיות האנושיים. כעת יש תקווה קטנה, שאפילו הוא, נשיא ארה"ב הטירון, יבין שאחמדינג'אד הוא אויב מסוכן בגלל האינטליגנציה הפוליטית שלו, החסרה לאובמה עצמו. יש כעת סיכוי כלשהו שיקשיב ליועציו היודעים טוב ממנו מה האינטרסים האמתיים של אמריקה ומי הם ידידיה ומי אויביה. יש סיכוי שיצליח להתגבר, בעזרת יועציו, על קוצר הראיה המדיני שלו ולהבין שהסכמים עם עקרבים: א. לא עושים. וב. מדברים אתם רק כשמחזיקים ביד נבוט גדול שבולט היטב לעין.

יתכן שיבין כעת שישראל היא משענת חזקה ויציבה לעולם החופשי ולא נטל לאמריקה המחפשת פשרה בלתי אפשרית עם איראן על חשבון סיכון קיומה של ישראל. יחד עם זאת, ישראל לא צריכה לשמוח כי אובמה ישנה אולי את מדיניותו ביחס למזרח התיכון. מה שישראל צריכה, לעניות דעתי, להיות חשדנית כלפי אובמה, לא לבטוח בו ולמצוא דרך לשרוד עוד שנתיים עד שהעם האמריקני המתפכח והולך, יעיף אותו מן הבית הלבן. יש אינדיקציות טובות לכך שזה יקרה: הסקרים מראים ש-60% מהאמריקנים אינם מרוצים ממנו וכמעט ברור כבר עתה שאובמה יפסיד את הרוב שלו בשני בתי הקונגרס.

הבל פה איננו תחליף למדיניות גם אם הוא נפלט מפיו של מי שנראה ככוכב רוק פופולרי.