בסוף חודש מאי, עזבתי את צפון הארץ ונסעתי דרומה, לנגב. שהיתי במשך שלושה ימים בפחון בכפר לא מוכר בשם עבדה, על יד עבדת. תידעתי בקצרה את החוויה שלי בפחון, ופרסמתי את התיעוד במגזין בית הספר לעיתונאות "כותרת". עכשיו אני מרשה לעצמי להעלות את הסיפורים שלי פה. פעם בשלושה ימים, אוסיף סיפור המשך.

הלילה הראשון

"זהו. עכשיו את באמת יכולה לישון", הבטיח לי אבו סאלם.

בעוד ששתי בנותיו בשתי המיטות לידי נרדמו מזמן, השחלתי את עצמי בכובד לתוך המיטה הלוהטת והתקשיתי להירדם. הטריד אותי קול של חתול מיילל. הייתי בטוחה שהחתול נמצא בתוך החדר, לכן, קראתי לאבו סאלם. הוא חיפש הרבה בין הכריות ובתוך המדפים, ולבסוף, הוציא מבין כמה שמיכות חתול שזה עתה נולד. שוב חזרתי למיטה בתקווה שאצליח לישון. אך לא עברו חמש דקות ושוב חתול מילל. הפעם, לא מיהרתי לקרוא לאבו סאלם, כי חשבתי שקול החתול עדיין מהדהד בראשי. אבל לא. זה רק התחזק והלך. הדלקתי את האור וחיפשתי בחדר, ולמרבה ההפתעה, מצאתי את האימא החתולה, יחד עם עוד ולד, מתחת למיטה של ולאא. העדפתי להעיר אותה הפעם. אבל היא סירבה להתעורר. "יש חתולה שיולדת מתחת למיטתך", לחשתי לה.  "אז מה?, שתלד, מה אני יכולה לעשות? אני רוצה לישון". אין מנוס. הייתי חייבת לקרוא לאבו סאלם. ושוב הוא הגיע במרץ, הזיז את מיטתה של ולאא בלי שתתעורר, החזיק בידיו את החתול, והוציא אותו החוצה יחד עם אימו. החתולים האלה הם שומרי היום והלילה, אורבים לכל נחש ולכל עקרב, ולכן, הם גם מרשים לעצמם להתרבות בתוך הבית. כך עבר עליי הלילה הראשון בפחון של משפחת זייאדין, בכפר הלא מוכר בנגב הדרומי, עבדה.

היום הראשון

בשש בבוקר הדממה עדיין עמוקה, למרות שלעיתים רחוקות היא נפרשת מקול של משאית, או מגרגור של מנוע. למעשה, שום דבר לא יכול להעיר אותי בשעה מוקדמת זו. אך אי אפשר לחמוק מהשתקפות השמש במראה התלויה על הדלת הפתוחה של הארון בצידו השמאלי של החדר. עיניי סונוורו, ונאלצתי לפקוח אותם. פה, אפשר לראות את השמש כמעט בשלמותה כשהיא זורחת מדלת החדר וכשהיא שוקעת מחלונו. מחלון החדר אפשר לראות רק חולות ופחונים די רחוקים. בפחון יש שני חדרי שינה, מטבח, סלון ומקלחת. לכל חדר יש דלת נפרדת חיצונית שמובילה אל החצר המלא חצץ. בתוך החצץ עיגולים של אבנים גדולים שבתוכם נטועים פרחים אדומים ססגוניים. החצר והבית ביחד מוקפים בגדר מאלומיניום.

שמתי כיסוי על ראשי, יצאתי החוצה בצעדים נבוכים, ואוויר קריר חדר לעצמותיי בנעימות. בחוץ, חיכתה לי מרים, אשתו של אבו סאלם, מחזיקה בידה דלי מים שכרגע חיממה. ביתם ולאא, בת ה-14, מזגה לי מים בשפע, לתוך ידיי. צחצחתי שיניים ורחצתי פנים, וטיפות קטנות של חול ומים הרטיבו את רגליי היחפות, כשלצדי עמד החמור המשפחתי, בוהה בי בסקרנות.

מרים הספיקה כבר להכין את ארוחת הבוקר, היא אפתה פיתות, חלבה את העז, הכינה חביתה, חתכה עגבניות ומלפפונים, הביאה זיתים וגבינות, וסידרה את הכול ליד מדורה קטנה החפורה באדמה, מתחת לאוהל האורחים. במדורה הוצבו קומקום של תה ופינג'אן של קפה. התיישבתי לי על המזרון הדק והמאובק. אבו סאלם הגיע מכיוון שדה החיטה שלו, חובש על ראשו כפייה לבנה, ומנגב בקיצה הימני את זיעתו, "אני תכף אחזור לקצור את הקמח", אמר תוך שהוא מתיישב. זרק כמה ענפי עץ לתוך האש, סילק מעט האפר שדבק בכוס קטנה שקופה, נטל את הקומקום מהמדורה, מזג לי תה, תוך שהוא מסביר שיש בתה צמחים טבעיים ושכדאי לי לשתות. אבו סאלם לא אכל הרבה, "אני חייב לסיים לפני שיהיה חם מדי",  ארז את עצמו שוב. התלוויתי אליו הפעם. מרים הרימה את האוכל מהרצפה, והתכוונה ללכת לאסוף פסולת מתכת שהיא מוכרת, באזורים הקרובים, "הצבא משאיר באזור הרבה תחמושת ושאיריות אני גם אוספת אותם", התגאתה. אבו סאלם עמד בפתח לשדהו, שנדמה שאין לו גבול, "הגבול של השדה שלי הוא מפה", הצביע על עמוד חשמל. "מהצד השני זה עד צינור המים השחור". "בעצם, אתה יכול לזרוע איפה שבא לך?", שאלתי. "נכון, רק לא להפריע לשכנים". "תראי איזו חיטה יפה יש לנו, אני לא משקה אותה אפילו, הכל זה גשם של אלוהים", לקח בידיו קצת חיטה, שפשף אותה בידיו, נשף קצת אוויר לעברה להרחיק את  הקליפות, ונתן לי לטעום. בעודני טועמת אותה, הגיח לכפר פתאום, ג'יפ משטרתי של משמר הגבול מערבה, מכיוון כביש 40. נסע במהירות מטורפת במסלולים המדבריים המפותלים, והשאיר מאחוריו ענן גדול של אבק, לג'יפ התלווה עוד רכב פרטי. אבו סאלם עקב בעיניו השחורות והמבריקות אחרי הרכבים, שעצרו בסופו של דבר על גבעה, מערבית לביתו.  "הם הגיעו לסאלם", השתתק אבו סאלם לשנייה, "הם באו מהר כדי שאף אחד לא יברח, מחפשים אצלו סמים, מישהו הלשין עליו". "הוא לא מתעסק בסמים?", לא התאפקתי, "מה פתאום?, חס וחלילה, הם סתם מעלילים עליו, רק בגלל שלפני כמה שנים, הוא היה מעורב בהברחת סמים, ונאסר במשך שלוש שנים". אבו סאלם טוען שהחיפושים בביתו של סאלם מתבצעים באופן שיטתי, "זה הפך לשגרת היום-יום שלנו, לא יודעים מתי מגיעים לבדוק, הם גם בודקים בבתים אחרים. הם יחפשו ולא יימצאו כלום, ופשוט ילכו". הוא המשיך לקצור את החיטה בידיו. האדמה יבשה וקלה לכן קל לעקור את החיטה מהשורש ללא קושי. כשהשמש התחילה להציק בסביבות השעה שמונה, אבו סאלם החליט שמספיק, חזרנו מיד לאוהל האורחים, כשהוא דוחף במקל קטן את שלוש העזים שלו לכיוון ביתו. אבו סאלם התיישב באוהל והפנה את מבטו לעבר הבית של סאלם, הרים את הפלאפון, וניסה להתקשר לבנו, "הוא סגור, הוא חושש שיחקרו את מי שמתקשר אליו", הסביר. "את לא תאמיני", סיפרה מרים, "פעם באו אליי הביתה לפני שסאלם התחתן חיפשו בתחבושות שיש לי, בתקרת הבית, ולא שכחו לשבור אגרטל גדול שעלה לי 250 ₪". עברה שעה וחצי, שבה אני, אבו סאלם ומרים ממתינים ומסתכלים לעבר ביתו של סאלם. והנה הג'יפ התחיל לזוז, כולנו יצאנו מתוך האוהל בבהלה, הוא עבר ליד האוהל של אבו סאלם. הצלחתי לראות את סאלם, בחור שחום מאוד, בסוף שנות העשרים. הוא ישב במושב האחורי והסתכל קדימה כשלשני צדדיו יושבים שני שוטרי מג"ב. מרים שמיהרה לכסות את פניה בקצה המטפחת שלה, צעקה, "יא וילי, אוי ואבוי לי יא סאלם". סאלם, לא נראה מתרגש בכלל, ואבו סאלם המשיך ללגום את הקפה שלו כאילו כלום לא קרה, "הוא יחזור, סתם יחקרו אותו", הרגיע.

אשתו של סאלם הגיעה לבית אבו סאלם. לאוהל האורחים התחילו לזרום קרובי משפחה ואנשים מהכפר, לכן הנשים התקפלו ונכנסו לפחון. כולנו ישבנו וחיכינו. שעתיים עברו. "אבא חזר מהטיול, אבא חזר מהטיול", צעק בנו הבכור של סאלם, בן ה-4, ורץ מכיוון האוהל לפחון.

בערב, רוודה בת ה-11, הקריאה חיבור שנתבקשו לכתוב בתור עבודת בית בנושא "משימת המשטרה". "תפקיד המשטרה הוא לשמור על ביטחון הציבור ונוחיותם, היא רודפת אחרי הרשעים והשודדים, תופסת אותם ומסגירה אותם לחוק", כך היא חתמה את החיבור שלה.