על פי חזון יוחנן, סוף העולם יתחיל עם שבירת ארבעת החותמים הראשונים, או אז ישתחררו לעולם ארבעת פרשי האפוקליפסה שיביאו לעולם כאב ועוד בארבעה צבעים שונים. אף אחד מהם לא ורוד.

זו מין הסתם הייתה הסיבה שיוחנן לא היה מופתע לשמוע את הדי הפיצוץ, הסירנות והצעקות מגרדים את הדלת לשינה שלו בציפורניים חדות. זה התחיל, הוא חשב לעצמו. אין מה למהר לקום. ימים ארוכים עומדים לעבור עלינו. עוד כמה דקות לא ישנו כלום לאנדרלמוסיה שבחוץ.

יוחנן לוקח את הקפה שלו חזק ולא ממותק. לוגם ומביט בתמונה הסדוקה של מרים. כבר 7 שנים עברו והריח שלה עוד עומד כמו זקיף בנחיריים שלו, אוסר על כניסת ריחות של נשים אחרות, שמחות או יקיצות קלות. הוא אוסף את הציוד שלו ויוצא. המגפיים הכבדות שלו  מרעידות את חדר המדרגות. הדלתות נעולות ומאחוריהן נשמעים קולות בכי, מלמולי קריינות עמומים והדי שבר ואסון.

הטלפון לא מפסיק לצפצף אבל הוא לא צריך אותו בשביל לדעת מה קורה או לאן הוא צריך ללכת. זו רק ההתחלה. המגפה שהתחילה בחודש שעבר הייתה רק קצה האימה. הידיים המיובלות שלו יחפרו הרבה בורות היום לפני שהוא יוכל ללכת לקבר של מרים ולחכות לשבירתו של החותם החמישי.

השמש עומדת לשקוע. הכבישים חסומים ורק מתי מעט יעברו לחלק הנקי של העיר. הלב שלו פועם. הריח שלה. הריח שלה משגע אותו ודוחף אותו הלאה. הלילה היא תבוא. הלילה היא תבוא. הוא שוטף פנים וידיים בברז של בית הקברות ומנסה לישר את השערות שלו. הוא לא הביא פרחים הפעם. הכל סגור ומה שבחוץ כבר נירמס. היא לא תכעס. הדמעות עוקצות אותו. הינה הקבר הקטן. כמה קטנה היא הייתה. הוא היה עוטף את כפות רגליה בידיו הגדולות והן היו נעלמות בהן ובהונותיה מדגדגות את כלאן החמים וממלאות את הלב שלו אושר גדול. הוא מרגיש אותה מתקרבת. מסביבו. החותם החמישי נשבר. היא כבר לובשת לבן.

הוא מתיישב לידה ומניח את מצחו על אבן הראש. בקרוב אהובתי. בקרוב. רק אהבה גדולה כמו שלהם יכולה להביא את קץ הימים. את העולם שכולו טוב. את מרים בחזרה. נדמה לו שהאדמה רועדת מתחתיו. החותם השישי. זה מתחיל. הוא נאחז בכל כוחו בקרנות מצבתה וממתין. הרעידה הגדולה לא מאחרת להגיע. היא מזעזע את עולמו ומבקעת הכל מסביב. ריח מתוק עד בחילה עולה לאוויר. יוחנן משתנק, משתעל, בוכה וצועק את שמה.

הוא פוקח את עיניים. הן צורבות ושורפות. הכל מנותץ מסביב. איפה מרים? איפה מרים. בים האבק והרוח הוא רואה דמות לבנה. הוא רץ אליה צועק וגונח את שמה. הדמות בלבן מושיטה אליו ידיים, אוחזת בו חזק ומפילה אותו על גבו. החותם השביעי נשבר כי שלווה גדולה נופלת עליו. שלוות אלוהים. חצי שעה אחרונה של שקט לפני שמתחיל ארמגדון. חצי שעה לשים חותם על מצחו ועל מצחה. טוטפות של אהבה אין קץ. לשכב חבוקים ולדעת שכל צבאות של מעלה יישמרו עליהם ויניחו להם, להם המאמינים, לאהוב אלף שנים בעולם הזה.

קחו אותו בזהירות לאמבולנס, מזהיר הסניטר. לקח לנו יותר מידי זמן למצוא אותו הפעם. מישהו ישלם על זה. טוב שאף אחד לא מת מהפיצוץ של בלוני הגז. תגידי לרוחמה להעלות את המינון ולהשאיר אותו קשור לפחות ארבעה ימים. קיבינימט... מי ישלם על כל המצבות השבורות האלו...

הסניטר מביט מיואש על ההרס מסביב. מוחה את מצחו ומתיישב לשתות מבקבוק המים הפושרים על הקבר של מרים. הוא מרים פיסת בד לבנה מהעפר. הוא מקרב אותה לאפו וחייו נדמו. הריח הזה. הריח הזה. הוא חייב את הריח הזה...