אמנות רומאית
ניתן לחלק את שלטונם של הרומאים לשלוש תקופות מרכזיות: התקופה הראשונה: המלוכה הרומאית. תחילתה במאה ה-8 לפנה"ס ומסתיימת עם יסוד הרפובליקה הרומית בשנת 509 לפנה"ס. בתקופה זו השלטון היה שלטון מלוכני. היה זה שלטון של קובץ כפרים המפוזרים על גבעות רומא, עיר תחומה בחומה בעלת מבנה חברתי מגובש ולרשותה כוח צבאי. התקופה השנייה: בשנת 509 יוסדה הרפובליקה הרומית (עפ"י המסורת) קרי מוסדות השלטון כללו את הסנאט הרומי, אספות העם והמגיטראטים (משרות פוליטיות, צבאיות ודתיות) הנבחרים. סיומה של הרפובליקה היא בשנת 44 לפנה"ס עם מינויו של יוליוס קיסר לדיקטטור. במהלך 500 שנה אלו הפכה רומא לשליטה על אימפריה ענקית שכללה כמעט את כל אזור השלטון היווני הקודם לה. התקופה השלישית: הקיסרות הרומית. אם שנות ההתחלה של הקיסרות מתוארכות לשלטונו של יוליוס קיסר הרי שאין הסכמה גורפת לגבי סיומה של התקופה. המחקר מתלבט בין כמה ציוני דרך: יסוד הטטררכיה ע"י הקיסר דיוקליטאנוס (שנת 284 לספירה). לקריאה נוספת 325 לספירה, ועדת ניקאה של הכנסייה הנוצרית שנת 476 הדחת הקיסר רומולוס סופה של הקיסרות הרומית המערבית בשנת 800 שנת הכתרתו של קרל הגדול לקיסר 1453 ויש המפליגים עד לשנת 1806 שבה נפלה המרכז התרבותי והעיר גופה קונסטנטינופול בידי האימפריה העות'מאנית. יחד עם זאת על מנת להקל על הקורא, נתייחס לשנת מותו של תאודוסיוס הראשון (395 לספירה) כשנת הסיום בשל העובדה שלאחר מועד זה התפצלה האימפריה לרומא המערבית ולרומא המזרחית המוכרת יותר כאימפריה הביזנטית.
האמנות בתקופה הראשונה והשנייה גישת הרומאים (אמנות החצר, קרי השכבות העליונות והשליטות בלבד) בשתי התקופות לאמנות היה הפכפך. מחד, זלזול בעיסוקה של האמנות מתוך ההכרה שאלה הם דברים של מה בכך ומאידך, הערכה והתעניינות לכל דבר ממוצא יווני בתחום הספרות והאמנות, עד כדי כך שבשלהי תקופת הרפובליקה היה הידע באמנות היוונית הרחבה (כולל שירה, רטוריקה וכו') מבחן השכלתו ומעמדו החברתי של הרומאי העמיד. האמנים-המעתיקים שעבדו למען השוק הרומאי מצאו שיטות להעתיק את צורותיהם של פסלי הברונזה לחומר זול יותר, שיש. מכאן שפע ההעתקים הרומאים לאמנות היוונית הנרחבת. יש לציין שאמנות ההעתקה לא אחידה ברמתה. במשך השנים סיגלו הרומאים את ההשקפות של האסכולה הקלאסית שקמה בתקופה ההלניסטית, תוך מתן דגש לדיוקנאות ולתיאורים ריאליסטים של תמונות היסטוריות. כמו האטרוסקים גם אצל הרומאים היתה התרבות מושתת על בתי אב ומסורת מורשת העוברת מדור לדור. זכות זו קבעה את מעמדו של היחיד בחברה ובמדינה (לעיתים נדירות עלה בידי הפרט לשנות מסורת זו). הדמיון לקלסתר הפנים היה אחת העדויות לשושלת היוחסין האריסטוקראטית ולכן הקפידו עליו. הביטוי הנרחב ביותר היה במסכות של פני המתים. מסיכות אלו העתיקו בצורה מדויקת את פני האדם והם היו הזירוז הגדול ליצירת דיוקן ריאליסטי. שיאה של אמנות הדיוקן הוא בימי הרפובליקה. תקופה זו התאפיינה באישים חזקים הנלחמים זה בזה על השלטון בכל האמצעים, חוקיים ובלתי חוקיים כאחד. הערכתם של הרומאים את האישים הללו לא פסחה אף על הפגמים בהופעתם החיצונית: גם היבלות, הקמטים בפניהם ובצווארם והקרחת שבראשם היו חלק מן האישיות ובזכותה נתכבדו בתיאור מדוקדק. מבעד לפרטים פחותים אלה משתקפות התכונות הגדולות כדוגמת מרץ ותבונה צבאית-מדינית. לעומת זאת בתמונות ההיסטוריות והתיאור הריאליסטי ניתן למצוא פיצול בין התיאורים הרומאים לאלו האטרוסקים. הסיבה נעוצה בעובדה שהתרבות האטרוסקית עמדה בסימן שקיעה ורגש של קץ מתקרב נסוך אל האמנות בעוד שאצל הרומאים המציאות היתה של כיבוש ועליה. הרומאים לא העניקו לאלים שלהם מציאות של ממש, והדימוי האלוהי היה סמלי. הביטוי הבולט ביותר היה זה של פרסוניפיקאציה (האנשה).
פסל הזאבה הקפיטולינית
 אמנם מדובר בפסל אטרוסקי, אלא שהפסל הנ"ל נקשר לאגדת ייסודה של רומא: נומיטור, מלכה החוקי של העיר הלטינית וסבם של רמוס ורומולוס הודח ע"י איו אמוליוס שתפס את השלטון על אלבה. לאחר מכן כפה אמוליוס על ריאה סילביה להפוך לבתולה וסטלית (הכוהנת של אלת האש הרומית) ובכך למנוע ממנה להביא יורשים חוקים לכס המלכות. למרות זאת, האל מארס שכב איתה והיא נכנסה להריון שבסופו ילדה את התאומים רמוס ורומולוס. אמוליוס ציווה לקבור בחיים את ריאה והכריח את אחד ממשרתיו להרוג את התאומים ולהשליכם לנהר הטיבר. המשרת לא הרג את התאומים אלא נתן להם לצוף על הטיבר. הם נמצאו ע"י זאבה שגידלה והניקה את השניים. הפסל מוזכר כבר בכתבים מהמאה העשירית כ"אמא של רומא". מחקרים מתקדמים משנת 2008 טוענים כי הפסל הוא בן המאה ה-13 ודמויות התאומים הוספו במאה ה-15.
האמנות בתקופה השלישית: בשנת 31 לפנה"ס ייסד אוגוסטוס קיסר את משטרו של שלטון היחיד ברומא. הבעיה שהוטלה על האמנים עסקה בשאלה כיצד מעצבים את פני הדמות החדשה של שליט יחיד, מכניסים בלב הבריות את גדולתו האישית בלי פגיעה ברגשות המורשת הרומאית הסולדת (עדיין) מן המלוכה. יש לזכור שסלידה זו עלתה ליוליוס קיסר, דודו של אוגוסטוס, בחייו. (לקריאה נוספת אודות אוגוסטוס קיסר).
 אוגוסטוס מפרימה פורטה הקיסר מתואר כאיש שבדומה למלך-אל הלניסטי נושא בנטל השלטון לטובת הכלל, כיחיד כריזמטי המחונן בחסד האלים. הראש ריאליסטי והשריון מזכירם לנו שמדובר בדמות בן אדם, איש צבא רומאי, החי בהווה. הכפילות הזו מוצאת ביטוי גם בתבליטי השריון של חזה הקיסר: מחד האנשות של שמים וארץ ודמויות סמליות של ארצות מנוצחות ומאידך, במרכז המערך הסמלי, תיאור מחזה היסטורי (החזרת הדגלים הרומאים שנפלו בידי הפרתים בעת מפלתו של קראסוס בשנת 54 לפנה"ס). קצין המקבל את הנשרים מידי קצין פרתי. עמידתו של הפסל היא קלאסית ביסודה, ומבוססת על תנוחתו של הפסל היווני "נושא הרומח" - איזון הרגל השמאלית הניצבת ויד ימין האוחזת בחנית. האיזון מופרע על ידי הרמת יד ימין בתנועת פיקוד בהשפעת האמנות האטרוסקית, דבר המכוון להרשים את הצופה אך מזיק לאחדות המערך הכללי. דמותו של קופידון, לרגליו של אוגוסטוס מצביע על הטענה כי מוצאה של השושלת הזו הוא באלה ונוס. שינוי מהותי נוסף הוא העלמות העירום. התיאור לדמות הקיסר הרומי חוזרת להיות קאנונית והדיוקן הריאליסטי מוחלף בטיפוס אידיאלי.
 מזבח השלום המגמה הרשמית התעמולתית מתבטאת במישרין הרבה יותר בתבליטי "מזבח השלום" שהושלם בשנת 9 לפנה"ס והוענק ע"י אוגוסטוס לעולם. גם כאן מצוי צירוף של דמויות מיתולוגיות וסמליות עם תיאור מאורע מאורע היסטורי: תהלוכת הקיסר, משפחתו והסנאט הרומאי בעת הנחת אבן יסוד לאותו מזבח. תיאור התהלוכה הוא ריאליסטי בכל מה שנוגע ללבוש ולקלסתר פניהן של הדמויות. מורגשת כאן מזיגה של הגישה הרפובליקאית השוויונית עם עילויה של משפחת הקיסר. כנגד זה לא הובלט אוגוסטוס עצמו אלא ע"י המקום, שבו מוצבת דמותו, הגבהה קלה מאוד של ראשו ועל ידי כמה כוהנים המקיפים אותו ופנים אליו. כל שאר הדמויות מתוארים בלא סדר מעלות ברור.
האמנות בתקופת בית פלאוויוס (הקיסרים אספיסאנוס, טיטוס ודומיטאנוס, 69-96 לספירה) תקופה זו מציינת את היפוכה הגמור של השאיפה המתייונת. תקופתם היא תקופה של חזרה אל היסודות הרומאיים הקדומים, שעדיין מושרשים בערים הקטנות של איטליה. מגמת האשליה (אילוזיה) ניכרת בייחוד בשני מבנים מהתקופה הפלאווית: שער טיטוס וקבר בית ההאטריים.
 שער טיטוס – הביזה
 שער טיטוס – תהלוכת הניצחון שער הניצחון שהקדיש הקיסר דומיטיאנוס לאחיו טיטוס בשנת 82 לספירה, 12 שנה לאחר הניצחון על היהודים במרד הגדול שהסתיים בשנת 70 לספירה. של השער התבליט המפורסם ובו שחזור תהלוכת הובלת השלל והביזה מירושלים ובתבליט אחר תיאור תהלוכת הניצחון של הקיסר אחר כיבוש ירושלים. הדמויות ממלאות את החלק התחתון של התמונה בשני התבליטים. בתבליט התהלוכה דמותו של טיטוס מובלטת, הוא מתואר רוכב במרכבה כשאלת הניצחון ניצבת לידו. בעוד שבתבליט הביזה מתנוססים גבוה כמה מהחפצים: לוחות ועליהם כתובות, שולחן לחם הפנים, החצוצרות ובמרכז התבליט המנורה של שבעת הקנים. בתקופה זו חוזרות ההאנשות לתיאור הייצוגי של רומא: בתוך קהל הצופים המלווה את מרכבת הקיסר נמצא את האלה רומא בדמות אישה החובשת קסדה לראשה, העם הרומאי בדמות עלם צעיר, אפשרי שהיתה שם גם האנשת הסנאט בדמות איש בעל זקן. סגנון התבליטים הוא רומי אך יש בו מוטיבים יוונים. הסגנון הרומי מבוטא על ידי: צפיפות - הדמויות מתוארים בצפיפות כמעט ללא מרווח ביניהם. פרופורציות - בין השער ובין הדמויות ישנה פרופורציה לא הגיונית משום שהדמויות נראות כמעט בגובהו של שער הניצחון. הסגנון היווני קלאסי מבוטא על ידי: קפלי הבד - הגוף ותנוחתו מתוארים על ידי קפלי הבד הרכים. מבנה הפנים - מבנה הפנים הוא קלאסי ברובו, הפרטים אינם אינדיבידואלים. יצויין כי בוצעה הריסה מלאכותית של הפנים בימי הביניים. נקודת מבט - כמו ביוון גם פה מתוארים הדמויות בתבליט מנקודת מבט צידית וחלקה מנקודת מבט 3/4. פרופורציה ואנטומיה - הפרופורציות בגוף הן כפי הנראה קלאסיות. הפרטים מתוארים באופן אנטומי נכון. בזמן שלטונו של הקיסר דריאנוס (117-138 לספירה) חוזרת המטוטלת הסגנונית ונוטה שוב לצד השני. הדריאנוס היה מעריץ גדול של התרבות ההלניסטית כולל האמנות היוונית. שמונה תבליטים מעוגלים מתקופה זו שהוכנסו לשימוש משני בעיטור קשת קונטנטינוס הם שריד מאמנות התקופה. באחד התבליטים מתואר טראיאנוס יחד עם הדריאנוס, המלווה אותו בשדה, כצייד ולא כאיש מלחמה. הסגנון ההלניסטי מתבטא במיעוט הדמויות וברקע הפנוי. בכל אחד משמונת העיגולים נחתך המקטע התחתון וכך נוצר קו קרע ישר. באחד מהם גוף אריה מת ממלא את שטח המקטע. בתבליט אחר הקיסר יוצא לציד, לפניו עץ ומאחוריו בנין קשת. הקשת אינה נעלמת ברקע כמו בתבליטים פלאווים, אלא קשת ממשית הנפתחת אל מול הצופה. אנטונינוס פיוס, הקיסר ששלט בין השנים 138-161 מחזיר את התגברות הסגנון הרומאי ומפחית את ההשפעה ההלניסטית. קיסר זה, שלא עזב את איטליה בימי ממלכתו, הסתייג בדרך זו מקודמו.
 בבסיס העמוד שהוקם לכבודו של אנטונינוס פיוס בשנת 161 נפרדת רומא מהזוג הקיסרי הנישא על כנפי עלם (האנשה של הנצח או השלטון). מול רומא יושב על הארץ עלם המייצג את שדה מארס והאובליסק הניצב במרכז הרחבה משמש סימן לזהותו. מלבד שיגרה יש בתבליט גם משגים גסים במערךL מבין שתי הדמויות שאחת מהן יושבת והשנייה שוכבת למחצה, עובר קו אלכסוני של העלם המתרומם ועליו עמוסים שני אנשים וני נשרים, הנשענים על כנפיו. האמן לא שכח אפילו את השרביט עם הנשר בקצהו העליון, שמחזיק בו הקיסר ומטה דומה גם ביד רעייתו. המראה הזה, אינו משכנע. האמנות העממית קיים ניגוד בין השכבות העליונות של החברה הרומית, נושאת התרבות ההלניסטית-רומאית ובין העם היושב בפרובינציות ואף השכבות העניות באיטליה גופה. הפער החברתי בין שתי המעמדות מביא בראשית המאה השלישית למהפכה חברתית, שנושאיה היו כאמור הצבע מבני הפרובינציות והקיסר ספטימיוס סורוס ויורשיו. המהפכה לא באמת ביטלה את הבדלי המעמדות אלא החליפה את נושאי השררה הישנים בחדשים עם שינוי ערכים עמוק. הפיסול התלת מימדי היה יקר ודרש מיומנות מקצועית גבוהה, הציור לא שרד כמעט, ולכן רוב האמנות שעל פיה ניתן ללמוד על האדם הפשוט היא תבליטים ששימשו מצבות לנפטרים. התכונה הראשונה שבה ניכרת האמנות העממית הוא ביטול העומק שבתבליטים וחזרה אל "אימת החלל הריק" בסגירת התמונה ובמילוי הרקע גם יחד. ביטול החלל גורר שינוי נוסף: הסוף לחיקוי התמונות "הציוריות" והנוף החזותי הטבעי. הגישה עתה הגותית-תפקודית ו/או פונקציונאלית אגב הדגשת עיקר הפעולה המכוונת בתמונה על חשבון כל הסובב פעולה זו. הדגשת הדמות הראשית מביאה לחזרה אל המבנה החזיתי בשני מובניו: החזיתיות הפולחנית (דמות ראשית בעמידה חזיתית) והחזיתיות התפקודית (המלווים של הדמות המרכזית אינם פונים אליו, אלא אל הצופה). הבלטת הדמות העיקרית: לפעמים ההבלטה מכוונת למעמדה של הדמות ע"י הגדלתה מעבר לממדים של שאר הדמויות המקיפות אותה. בתבליטים אלו ניתן למצוא מלבד מערך היררכי גם הקפדה על תיאור מדויק ככל האפשר של מלבושים ורהיטים. הדמיון של קלסתר הפנים היה פחות חשוב. ישנה גם חזרה לתיאור א-קלאסי, כך שהדמות ראשה פונה הצידה, גופה בחזית ורגליה שוב מהצד. גם מידות הראש הוגדלו על חשבון הגוף.
 תבליט חייל לוחם צי רומי עדין בעל תספורת בדגם קערה, דמות כמו נערית. פוסל על אבן מצבה עשויה שיש שהתגלתה ליד העיר רוואנה באיטליה. מתוארך למאה הראשונה לספירה. הכתובת חסרה ועפ"י המידע שבידנו מדובר באיש בשם קוקניאוס מהעיר מאנוס, איש ממשל ששרת בדיוויזה "הזהב". סיכום: התקופה הרומית מאופיינת בשינויים מהירים בצורת השלטון ובתרבות שלה. לכן, גם האמנות כמשקפת את דמות האדם ואת המציאות היומ-יומית משתנה לעיתים קרובות. יחד עם זאת לאורך כל השנים היא מושפעת הן מהאמנות היוונית והן מהאמנות האטרוסקית. |