לא תמיד אפשר לדעת מתי אהבה תיפול לחיכך. זה קורה מידי פעם, אולי פעם בחיים אולי אפילו אף פעם. זה קרה כשהייתי עוד בשנות העשרים לחיי. עבדתי אז כשליח של חנות פרחים בתל-אביב. לא ממש ידעתי מה אני רוצה מעצמי, הייתי בסך הכול חייל משוחרר, שביקש קצת זמן לעצמו. העבודה בחנות הפרחים הייתה מאוד מרגיעה ומשחררת בסופו של דבר. לפרחים יש את הקסם שלהם אחרי הכול.

יום אחד קיבלנו בחנות הזמנת פרחים לשכונה שידועה קצת כשכונה לא הכי טובה באזור גוש דן. אבל מה שליח פרחים לא עושה על מנת להביא משלוח פרחים בכל זמן ובכל מקום, ממש בעין הסערה. אחרי שסיימו להכין את סידור הפרחים הכנסתי אותו לארגז באופנוע ונסעתי. את האמת עוד הכרתי קצת את השכונה, הייתי מסתובב פה כשהייתי פרחח צעיר. עם השנים היא פתאום נראתה לי קטנה יותר.

הגעתי עד לבית המיועד, עליתי במדרגות , אני לא אשכח את זה – קומה שלישית, דירה מספר 3. שני דפיקות בדלת ואהבת חיי עומדת לה שם, מחייכת כמעט נבוכה. זר פרחים גדול מסתיר לי את הפנים ואני עדיין מחפש את הטופס של החתימות, עדיין לא מסתכל ולא יודע מה אני עומד לחטוף בקרוב.

ואז כשאני מרים את הטופס שתחתום לי, המבט שלי חותך את הזר פרחים שבידי. אני פוגע בעיניים שלה, עיניה פוגעות בי והופ שום זר פרחים יפיפייה לא עומד יותר בינינו. בהתחלה חשבתי שהזר פרחים נועד עבורה, אבל מסתבר שאבא שלה שלח לאימא שלה משלוח פרחים ליום הנישואין.  היא הייתה אחת הבחורות הכי יפות שראיתי. גמגמתי כמה מילים, כמה שנים אחרי זה לא גמגמתי אפילו לרגע כשנשבעתי לה אמונים מתחת לחופה.

זכרו גם אם אתם עובדים בעבודה הכי פשוטה בעולם, דברים גדולים ומדהימים יכולים לקרות לכם ולפגוש אתכם.אומנם אנחנו כבר לא ביחד ...אבל כניראה שכך רצה הגורל