ערב ריקודים שכזה [ לזכרו של אוטו גרוניך, אביו של שלמה ] ~ ♥ ~ התרגשות מיוחדת אחזה בי אז לקראת הביקור בחדרה, בסוף השבוע הקרוב. מהוריי נודע לי כי אוטו מנגן עם תזמורתו בערבי הריקודים, בגן הסמוך לבריכת השחייה. ידיעה זו הספיקה כדי להחסיר כמה פעימות מליבי, כי לאוטו הייתה השראה בלתי רגילה על ילדותי ונעוריי, השראה שלבטח אחראית במידה לא מובטלת על הפן הרומנטי שהתפתח בי מוקדם מאוד... ♥ בשלהי השלטון הבריטי בארץ, ניהלו הוריי בית-קפה יפה בסגנון וינאי, למין התפריט עד לתזמורת הריקודים. בהיותי בת 7 כבר רקדתי היטב טנגו, פוקס איטי ומהיר, ולס, סווינג ופסדובלה. [מזמן לא בדקתי מה נישאר מזה...].
אוטו, עולה חדש באותם ימים, הגיע עם שני נגנים נוספים מנתניה, במונית עמוסה כלי נגינה. שעה ארוכה לפני בואם הייתי נדרכת ורצה כל כמה דקות לצפות במעלה הרחוב, כי אולי כבר רואים את הדסוטו השחורה... משהגיעו, ליוויתי את החבורה בהיערכותה המתמשכת, שמתחה את סבלנותי עד קצה. אורחים כבר החלו לתפוס את מקומותיהם הקבועים, עוד דקה שתיים ואוטו עם חיוכו המקסים וכינורו, נתן את האות וערב הריקודים החל, תמיד עם "טנגו הקנאה" הדרמתי. הה, איזו צמרמורת...!
ימים חלפו, בית הקפה עבר לידיים אחרות, מתפוצה אחרת... ניחוח אחר של תבשילים עלה מן המטבח והריקודים - אלה המתינו לזמן אחר... אבל בין לבין, בשנת הלימודים השישית, שב אוטו וצץ בחיי בתור המורה לזמרה, איזו הפתעה! משום-מה הייתי תמיד מסמיקה בבואו לכיתה, כאילו סוד גדול ואסור מחבר בינינו. למען הגילוי הנאות, לא זכיתי מצידו לשום העדפה.
נשלמו הלימודים, שנים נוספות חלפו ובכלולותיי, מי ניגן אם לא האחד והיחיד...?! ♥ והנה, אני מתבשרת שאוטו שב להופיע באופן קבוע בערבי הריקודים בגן הבריכה. הפגישה המחודשת איתו, הצדיקה בעיניי רכישת שמלה חדשה. מאחר שמעולם לא הייתי מבינה גדולה בשטח זה, ולצוויי האופנה לא היה, ואין גם היום, משקל בבחירתי, ידעתי שאמצא משהו נחמד אצל "גולדי" ובאמת, תוך פחות מחצי שעה כבר הייתי בחוץ עם שמלה קיצית בעלת גזרה מחמיאה, מבד אוורירי עם הדפס עדין של פרחים זעירים בסגול פסטל.
כנסיכה אמיתית עברתי בשביל הכניסה לבריכה, המסוכך בפרחים מעתירי ניחוח מתקתק, כיאה לערב חלומי מן האגדות. בן-זוגי לא היה ער לרחשיי הפנימיים וכאדם מעשי, תר בעיניו אחר שולחן פנוי. "הנה שם, בואי, לפני שיתפסו לנו!" קרא והאיץ את צעדיו. היה זה שולחן קטן, סמוך לגדר החיה, מקום נפלא להשקיף ממנו לכל עבר. התיישבנו והשקפתי...
ואז היא נכנסה... מפטפטת עם הבחור שאיתה, צוחקת מלוא פיה ושניהם עושים דרכם לכיוון בו ישבנו. לרגע הישירה מבטה אליי, מדדה אותי ובאחת נתכרכמו פניה. משכה בשרוולו ושניהם מצאו להם מקום מרוחק, בקצהו השני של הגן.
אוטו ותזמורתו החדשה ניגנו להפליא את כל הרפרטואר הקלסי שהכרתי מימים ימימה, אבל הצלילים כמו הגיעו אליי מבעד למחיצה מעמעמת. כל הלהט נמוג ודריכות רבה קנתה את מקומו. סר הטעם מן התכנית שרקמתי שבוע שלם - לגשת לבימת התזמורת מן הצד ולזכות במבט החם שלו ובחיבוק משלים התראות שכזו. תכנית מרגשת אבל לא לערב ההוא...
עיניי שבו ותרו אחריה והיא משם עקבה אחריי. כשעלתה לרחבת הריקודים, נותרתי אני במקומי וכשהקדמתי אותה, נותרה היא במקומה, מין סידור שכמו הוסכם עליו, ובלבד שנישמֵר זו מקרבתה של האחרת.
בצאתנו אחרי חצות, פנתה אלי אישה מבוגרת שישבה עם הקשיש שלה בשולחן הסמוך ליציאה, כולה מתמוגגת מהשתאות. "את יודעת", אמרה בקול נרעד קמעה, "הסתכלתי עלייך כל הערב, איך שהיה לך כוח לרקוד בלי הפסקה, בלי להתעייף, ורק הפרטנרים שלך עשו תורות! פעם, את יכולה להאמין לי, גם אני הייתי ככה..."
הודיתי לה בחביבות ובדרך אל רכבנו תהיתי ביני לביני אם גם הרבים האחרים חשבו כמוה, בגלל שאני וההיא דמינוּ במבנה הגוף, בגוון השיער, בגיל ובגלל השמלה הזהה שלבשנו... ~ ♥ ~
|