אל השולחנות במסעדת השרות העצמי יושבות שתי משפחות. כל אחת בשולחן נפרד. בשולחן אחד, אבא ,אמא ובת קטנה בת שלוש בערך. ליד השולחן השני, אבא ואמא יחד עם בנם, גם הוא בערך באותו גיל. בשולחן של הבת ניכרת תכונה רצינית מסביב לצלחתה של הילדה. האבא מאכיל אותה ומסייע בידה בכל דרישותיה. הוא יושב רכון אליה, קשוב לקולה ובקשותיה וממש מלווה במבטו כל נגיסה וכל תנועה של הילדה. אשתו, אם הילדה, יושבת גם היא לידם, אולם היא מרוחקת מעט, משאירה מרחב פנוי לאב הדואג , שקועה בתוך עצמה, אוכלת את המנה שלה בתשומת לב רבה.
בשולחן של הבן יש גם כן תכונה רבה מסביב לצלחת הבן. אלא שכאן זו האם הטורחת לספק כל מאווייו של הילד. היא מגישה לו מזלג לפיו, מנגבת לו את הטיפה מהסנטר ונרגשת למבטיו והעדפותיו. בצד, יושב האב, רכון על צלחתו שקוע כל כולו באוכל שלו. רגליו נטועות היטב בקרקע, כתפיו רחבות וידיו מקיפות את הצלחת. הוא מביט אל האוכל וממש שוקע בתוכו. הוא בכלל לא נמצא כאן. רק הוא והאוכל. הוא חותך ונוגס בולע וטוחן, הוא בוצע וטובל ואוכל וחוטף, הוא מערה לצלחתו עוד מהצלחות האחרות וממש נמצא בגלקסיה אחרת. גלקסיית האבא האוכל. כשהוא מסיים את האכילה , הוא נרגע מעט מן הקצב , מבטו מתעמעם והוא נשען מעט לאחור. מביט בחצי מבט על בנו ואשתו העסוקים עדיין במשימת ההאכלה שלהם.
בשולחן של הבת פתאום - בעיה. היא רוצה לשתות מים. האבא כמובן קם להביא לה. והבן, הוא צריך פיפי. וזהו כבר תחום הגברים כמובן. האבא פתאום התחבר למציאות בחזרה, כבר לא מנותק כמו קודם. הוא קם ממקומו, מושיט יד לבנו והם הולכים יחד לכיוון בית השימוש. לידם צועד האבא של הבת.
"איזה פרימיטיבי", חושב האבא-בת, "בן בלי תרבות, הילד שלו לא מעניין אותו בכלל. הוא משאיר את כל הגידול שלו לאמא שלו. יום אחד הוא יחפש איפה הבן שלא ויראה שלא למד להכיר אותו בכלל. ככה זה אצלם במשפחות האלה. משאירים הכל לאישה ואחר כך מתפלאים איזה יצורים צמחו פה במדינה".
"איזה נקבה" חושב האבא-בן, על זה שהולך לצידו. " ממש לא מבין מי נתן לו תואר זכר. ככה נמרח על הילדה, מאכיל אותה כמו סמרטוט וכל הזמן רץ להביא לה מים וקולה ובמבה. בטח בלילה הוא מרדים אותה עם סיפור ורץ לשטוף את הכלים שהשאירה לו אשתו. והיא בטח מסתובבת לה בכל הסדנאות האלה של המודעות ונדפקת עם גבר אחר יותר זכר ויותר חזק מהאימפוטנט הזה".
והם הולכים להם כל אחד לדרכו, האבא-בת הולך מהר, רזה, שערו מדובלל, הוא כפוף לפנים, דרוך לכיוון המטרה אליה נשלח, כל הגוף באלכסון לשרת את מצוות הבת וגם חס וחלילה שלא תחשוב הגברת שהוא עושה משהו אחר בדרך. האבא-בן משייט לו לאט לאט במעבר בין השולחנות, אוחז ביד בנו כמלך המציג את יורש העצר. כרס קטנה בולטת מעל החגורה, מתנדנד כטווס "רואים את הבן שלי? זה הבן שלי, רואים?"
חזרו כולם למקומות, הבן עשה פיפי והבת שתתה מים. עכשיו היא צריכה פיפי. בשולחן השני, שואלת האמא-בן את בעלה שיחיה, האם להביא לו קפה. הוא מהנהן לה במבט מחייך ומסופק. היא קמה בשליחות הקפה של הבעל. לצידה הולכת האימא-בת עם הילדה לפיפי. חושבת לה האמא-בת " אישה פרימיטיבית שכזו, ניכר שהוא שולט בה, ממש לא הניד עפעף היצור הבהמי הזה במשך כל האוכל, לא איכפת לו מהבן שלו בכלל. מה שמעניין אותו הוא שהאישה תאכיל אותו ותדאג לו ותלביש אותו ותקום בלילה, מה מבינה אישה כזו בשוויון זכויות? לבטח לא שמעה על פמיניזם. אולי קראה פעם על זה ב"לאישה". אם הוא מרשה לה בכלל לקרוא עיתון שמא זה יכניס לה רעיונות משונים לראש הבלתי מפותח שלה, אני בטוחה שכל יום היא לוקחת אותו מהגן בצהרים, לא עובדת, למה שתעבוד ותעשה קריירה, היא צריכה לגדל ילדים לא?"
האמא-בן הולכת לצידה " איזה פוסטמה, יאללה, עושה ממנו סמרטוט מבעלה, ככה לא מתנהגים לגבר, וואללה איפה חינכו אותה, הוא מאכיל, הוא מלביש, בטח אם היה יכול היה גם מניק את הילדה, טוב היא בטח לא הניקה כדי לשמור על הגזרה המלעונה, מה זה פה , אין הבדל בין גבר לאישה? אני בטוחה שגם במיטה היא לא נותנת לו להיות למעלה, איפה הכבוד לגבר, אבא שלי כבר היה מראה לה מה זה. איזה עולם הפוך, מה הם מבינים אלה".
חזרו כולם למקומם, אמא-בן הביאה לאבא-בן את הקפה שלו. הוא מתרווח בכסאו, נשען לאחור ומחפש את הסיגריות. בשולחן לידם אמא-בת מחפשת גם היא את הסיגריות שלה. "אני הולך להביא את הסיגריות מהאוטו" נשמע בשולחן אחד. "כנראה שכחתי את הסיגריות באוטו" נאמר ליד השולחן השני.
אבא-בן ואמא-בת יוצאים לדרך, כל אחד ממקומו, ממשפחתו, אל המכונית להביא סיגריות. בוחנים זה את זו כמו שני מתאגרפים לפני שמיעת הגונג. מודדים זה את זו מלמעלה למטה ומנסים להבין מי היריב בזירה החדשה. היא לוחצת על כפתור המעלית, הוא מתעלם מנוכחותה ממתין בשקט. "יש לה ריח טוב, בושם מעניין לצפונבונית הזו" "איזה גודל ורוחב הגבר הזה, אני מרגישה קטנה לידו" . המעלית מגיעה. היא נכנסת ראשונה עומדת רשמית ודוממת. לא רואה אותו. הנוכחות שלו ממלאת אותה. ריח של גבר מעורב בניקוטין ומעיל עור. ריח שגורם לקרנפיות באפריקה להתייחם.
הוא נכנס אחריה. הדלת נסגרת. "לחניון"? שואל, מהנהנת בראשה עם חצי מבט. הוא בוחן אותה שוב. בדיקת רנטגן בעמידה. מבחין בעורה הלבן, רואה את עורקי רקותיה פועמים. האם היא רועדת או שנדמה לו? הוא מכיר את הרעד הזה של בנות השכונה כאשר אחז אותן בזרועותיו. " אבל גם היא? הלבנה הזו? היא גם יודעת ככה להתרגש? אומרים עליהן שהן קרות כמו אגרטל חרסינה באמצע החורף", מרגיש שהבושם מציף את נחיריו, חושיו מעורפלים משהו. הוא עומד יציב, מסיט מבטו בקלות אל עיניה וקולט את המבט הבורח ממנו. " מה היא משדרת? יכול להיות שהשפה של הגוף היא עולמית? אין לה גבולות של שכונות ומחוזות?" עכשיו היא כבר רועדת ממש. הדופק שלה מרעיד את הברכיים, הדם טס במהירות של מטוס על קולי במרחבי הנפש, ערפל קל בעיניים. עונת הייחום באפריקה בשיאה.
אבא-קרנף מקצר דרכים. עכשיו הוא מביט בה ישר לתוך העיניים כשואל " באמת? יכול להיות שאת רוצה?" והיא, מהנהנת בתוך נשמתה וצועקת "הצילוווווו ". כשדלת המעלית נפתחת יוצאים ממנה קרנף וקרנפית בעיצומו של מחול ייחום. הוא מצביע עם המפתחות לכיוון המכונית שלו והיא כמו אוטומט צועדת איתו וכל גופה כואב מרוב תשוקה. זה אמיתי? מתי הרגישה כך? לא זוכרת. המכונית חונה בקצהו האפלולי של החניון. רחוק מהעין. הוא פותח לה את דלת המכונית והיא נבלעת פנימה. הוא מחליק אחריה וסוגר את הדלת.
למעלה במסעדה, אבא-בת ואמא-בן מחליפים מבטים מהוססים וממתינים. מטפלים קצת בילדים ומרגיעים שאבא ואמא תיכף יבואו. מבט של שותפים למקום, שותפים לשלב בסולם, שותפים לדרוג בזוגיות, שותפים במסדר הרגישים והמשקיעים. פתאום בפרץ של יוזמה בלתי ברורה, הוא קם, ניגש אליה ומניח פתק עם מספר טלפון על השולחן. כולו סמוק, הוא חוזר חזרה מיד לשולחנו. היא עטה על הפתק ובחיוך של הכרת תודה מטמינה אותו עמוק בארנקה.
אבא-בן ואמא-בת צועדים חזרה אל השולחנות. סיגריה דלוקה תקועה בפיהם, מבטם מפוזר משהו והם מחייכים אל המשפחה הממתינה. שואלים אם כבר הגיע זמן ללכת הביתה. מהשולחן קמה משפחת אמא ובן ללכת. מהשולחן השני קמים אבא ובת וכולם יחד הולכים הביתה.
|