בתוך: "אימהות ובנות", אנתולוגיה
בעריכת שולה מודן ומיה דבש, מודן 1997 .
http://www.dialog-nardi.co.il/
חלק ד'
..."כמו פעם,כשהייתה בת ארבע ונהגה להתחבא מתחת לשולחן האוכל המכוסה מפה עד הריצפה. ואי - אפשר היה למצוא אותה. אמא היתה צועקת בכל כוח גרונה - "יעל!" והיא היתה יושבת בשקט ונהנית שלא מוצאים אותה, רק מחפשים. אחר - כך היתה מתחבאת אצל חברות. ואמא שלה היתה יוצאת מהכלים. "למה את עושה לי את זה יעל ? מה הבעיה שלך? ספרי לי. הייתי השבוע באסיפת הורים והמורה אמרה לי שירדת בלימודים. איפה את מסתובבת. עם מי את מסתובבת. יעל, תספרי. למה את לא אוכלת כמו בן - אדם. תראי איך את נראית. יעל אני כל - כך דואגת לך. מה יהיה עם הבגרות. יעל לאן את הולכת, חכי, חכי, מתי את חוזרת...." ואחר כך היו לילות שלא הייתה חוזרת, היתה רואה את אמא שלה מתפתלת ושותקת. כן. היא למדה לשתוק, לקפוץ את שפתיה. היתה חייבת לברוח הכי רחוק, כן ניו - יורק היתה רחוקה מספיק רחוקה ?
סוף - סוף עולים למטוס. הניחה מרתה את המעיל והתיק והתרווחה במקומה. לילה ארוך מחכה לה, זה טוב. תמיד הייתה אדם של לילה. עוד כשהיתה ילדה . אמא שלה לא אהבה את הרעיון כשהיתה שוכבת לישון אחרי כולם. "מה את עושה שם, כבר מאוחר, מחר יש בית - ספר," היה הפזמון חוזר. אבל התעלמה. היו לה המון עניינים . לכתוב מכתבים שמעולם לא שלחה, למשל. היתה לה מחברת שלמה של מכתבי אהבה שכתבה לאהוב ליבה, גדי. עד היום אומרת את שמו בלחישה. גדי לא ידע. גדי היה נער שכל הנערות אהבו, והיא היתה סתם אחת.... היתה מסתכלת במראה ומחפשת איזו אחיזה שתאמר לה שיש בה משהו אבל האף,,, דווקא היו לה עניים יפות, אבל אוזניים גדולות מידי,והרגלים שלא נגמרו, ותמיד יותר מידי שמנה, כי הדיאטות לא עזרו. היתה עוברת, כאילו סתם, על ידו ופחדה לנשום, שלא ירגיש. אבל אילו ידע איזו עוצמה של אהבה אספה למענו במכתבים שלה. לכל מכתב צירפה שיר אהבה שמצאה באותם לילות לבנים בספרי שירה שאספה מפה ומשם. יום אחד, זה היה לילה אחד, אחד מני לילות שהכינה עצמה להתייחדות עם הפנטזיה, ולא מצאה את המחברת. בבהלה עצומה הפכה את כל המגרות ואין."...
|