אני בדרך עכשיו לראיון עבודה למשרה חלומית. לפי מה שמספרים, המשכורת שם גבוהות בעשרות אם לא מאות אחוזים מהממוצע, יום העבודה מסתיים בחמש ואפילו משלמים לך על החניה. הייתי חושף את שם מקום העבודה, אבל אני לא יכול לקחת את הסיכון שמישהו יחטוף לי אותה. עבודה כזאת לא מוצאים כל יום, היום כבר אין כמעט מקומות שעל היום הראשון בעבודה נותנים לך קרן השתלמות, דמי הבראה ואיזה 40 ימי חופשה ככה על החשבון. יש מצב גם לרכב וסלולרי וארוחות צהרים חופשי-חופשי במסעדות הכי נחשבות באזור, אבל אני לא רוצה לחשוב על זה. אני צריך להתרכז רק בראיון ואיך אני זוכה בג'וב.

אני מחפש עכשיו חניה, כלום, איזה עצבים, נכנסתי לרחוב חד סטרי ואני צריך לעשות סיבוב ענק. האמת שאני מפקפק מעט בסיפורים ששמעתי בטח המשכורת שם נמוכה בחצי, אבל בכל זאת יש יופי תנאים. נתקעתי אחרי משאית זבל. פועלי הזבל אוספים את הפחים בעצלתיים כאילו אין ראיון הרה גורל בעוד 5 דקות בלבד. לא נורא, בטח אני קצת משלה את עצמי, אף אחד לא מסיים לעבוד בחמש הם בטח מסיימים ב-7 כמו כולם אבל שיהיה, אני לא שוכח שמדובר במשרה לא רעה ב-כ-ל-ל. אני עושה את הסיבוב ומוצא מקום חניה פצפון אבל נדמה לי שאני יכול להיכנס. קצת ימינה, קצת אחורה, קצת קדימה... טראח דפקתי את פנס הוינקר. שיט, אבל העיקר שלא אאחר לראיון. לא שמישהו באמת מחכה לי שם עם קרן השתלמות או דמי הבראה אבל מקום עבודה סביר וגם זה משהו. אני רץ לעבר בניין המשרדים, כולי מזיע, איזה חום איזה לחות! אפשר לחשוב בשביל מה אני רץ ככה? מה ייתנו לי רכב? נייד? קופונים למסעדות יוקרה? קדחת! חצי מנת פלאפל הם לא יממנו לי, אבל אין מה לעשות, צריך לעבוד וכל עבודה מכבדת את בעליה. אני מגיע ללובי המשרד. השומר מפנה אותי לקומה 17. "איפה המעלית?" אני שואל אותו "בתיקון" הוא עונה. אני רץ לחדר המדרגות ומתחיל לטפס. אני לא בכושר, כולי רטוב ומתנשף למה אני צריך את זה? הרי אם הם יציעו לי שם משכורת מינימום זה יהיה נס. וגם אז זה יהיה ליום עבודה של 18 שעות. אני כבר לקראת סוף המדרגות, אני הולך להתעלף, בטח בסווט-שופ במלזיה עם 2 דולר ליום התנאים יותר טובים. איזה ניצול הולך להיות כאן, איזו השפלה... אני מגיע לדלת הכניסה למשרד. נכנס ואז חוטף לגמרי את הקריזה, מצד אחד להעסיק אותי בתנאי עבדות ומצד שני כזה משרד מפואר? "אתה יכול להיכנס המנהל מחכה לך" אומרת לי המזכירה בחיוך מאוס. אני נכנס ומיישב מולו כולי אדום מזעם. "הכל בסדר?" שואל אותי המנופח הזה. "לא, הכל לא בסדר!" אני צועק אליו בחזרה "אתה יכול לקחת את עבודת פרך הזאת עם התנאים המשפילים שלה ולדחוף אותה לאתה יודע איפה!" אני קם והולך.

והמנופח הזה עוד עושה פרצוף של אחד שאין לו מושג על מה אני מדבר.