איך אפשר להסביר למישהו אחר משהו שלא ברור לך?. אפשר בכלל למצוא את הדרך למקום הזה של ההבנה המדוייקת?. אם הייתה אפשרות לערוך סיור קצר בין המחשבות, זה היה פותר הכל, שופך אור על כל הפרטים האפלים ומספק תשובות. אפילו לשאלות שטרם נשאלו. אבל החיים חייבים לאתגר אותנו, לדחוק אותנו לקצה. קצה האושר, קצה הפחד וגם קצה המבוכה. קורה לא מעט שנקלעים למצבים שלא ממש מתכננים. לא רק שלא תכננו אותם, אנחנו ממש אבל ממש לא רוצים להיות בהם. כל שנותר הוא לחפש את היציאה הקרובה. אבל אין אחת כזאת!! כי כשמנסים לחשוב על איך להתמודד עם המצב, אנחנו למעשה חושבים על איך לברוח ממנו. התמודדות זה לא בשבילנו, פתאום דרך המילוט נהיית מטושטשת, החיצים לעבר היציאה מאזור הבלבול וחזרה לשגרה מסתלסלים זה סביב זה. אין מוצא, כנראה שבאמת לא זזים מפה.
"אוף" אני חושבת לעצמי במהלך שיחה קצת מביכה, "איך הגעתי לכאן" בא לי לברוח. ממש לא נוח לי, אני לא מרוכזת. רק חושבת על דרך מילוט מהירה שכמובן בגדה בי. איך אני מוציאה את עצמי מהסיטואציה הזאת?. נראה כי פה בדיוק קבור הכלב - הרצון לברוח. כשחשים כי רגע בלתי פשוט מגיע אז פשוט מתחילים לרוץ- לא משנה לאן. לעבר האופק. נשמע טוב? אז תחשבו שוב. זאת בדיוק הדרך לאבדון. זה בדיוק מה שעשיתי- ברחתי, ממש אבל. זה רק הפך את המביך ליותר גרוע. אז אם חשבתם שאי אפשר לרדת יותר נמוך, אז חברים תתפלאו, אפשרי ועוד איך. אבל.. זה לא משתלם, כשמנסים להתחמק ממשהו הוא רודף אותך. נקודה למחשבה, לא?.
אז מסיטואציה מופלאה המצב התדרדר לרצון עז להיעלם. אין מנוס, אני חייבת להתמודד. חייבת להסביר את מה שעובר לי בראש. את הפחד המשתק שמשתלט על הגוף או את המילים שהולכות לאיבוד בדיוק כשאני זקוקה להן. זה נשמע כמו הזיה או שקר כלשהו, אבל זאת האמת- האמת שלי. הלא נודע תוקף מכל הכיוונים, לא מרחם. רק דורש קצת יחס.
אז הדברים לא בדיוק מסתדרים כמו שציפינו, או לפחות לא כמו שאני ציפיתי. אני בטוחה שניתן לראות את סימני השאלה שעוטפים אותי, הם כל כך אמיתיים עד שנראה כי יש להם חיים משל עצמם. כל שנשאר הוא לקוות להבנה. סבלנית או לא, זה לא רלוונטי, העיקר התובנה- זה לא בכוונה. יום יבוא שסימני השאלה ייעלמו והסדר ישוב על כנו. אבל עד אז... |