דמות האדם באמנות היהודית (עד המאה ה-4 לספירה)
בעשרת הדיברות, בדיבר השני, מובא איסור יצירת פסלים ותמונות, עיצוב דיוקן בעל חזות אנושי או של חיה. האיסור מוסבר בפסוק: "לא תשתחווה להם ולא תעבדם כי אנכי ה' אלוהיך..." (דברים, ה 9). ושוב חוזר הכתוב ואוסר: "ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה תועבת ה' מעשה ידי חרש ושם בסתר וענג כל העם ואמרו אמן" (דברים כו' 15). באתרים רבים ברחבי א"י מתקופת הבית הראשון (לקריאה נוספת) נמצאו צלמיות חרס רבות אשר עוצבו בדפוס או ע"ג אובניים. הדמויות מסוגננות, חלקן עירומות או עירומות למחצה, החזה גדול ובולט ואף נתמך ע"י ידיים שלובות המונחות מתחת לשדיים, כמו זו אשר נתגלתה בעיר העליונה בירושלים.
 אחד מטיפוסי הצלמיות השכיחים יותר הוא זה של צלמיות האוחזות חפץ עגול שזוהה בדר"כ כמצלתיים או טמבורין (תוף מרים), הצמוד לחזה הנשי מצד שמאל, או כאובייקט של פולחן: השמש. הצלמיות מתארות נשים צעירות, בעלות תסרוקת מעוצבת או כסוי ראש, ולרוב ענודות בתכשיטים מפוארים הכוללים שרשרת חרוזים בצוואר, צמידים בידיים ואצעדות על קרסוליים. יש והדמויות העירומות עונדות חגורה מתחת לבטן ולטבור המודגש ויש אף נושאות תינוק בזרועותיהן. צלמיות מטיפוס זה נתגלו בישובים יהודיים בא"י ובעבר הירדן, חלקן נמצאו בבתים ציבוריים (תל עירא), בבתים פרטיים, בקברים (מגידו) ובתחומי מקדשים (מגידו ותענך). שכיחותן של הצלמיות בערים ובכפרים של ימי בית ראשון העלתה קושי על רקע האיסור שבתורה. הנשים האוחזות כלי נגינה יכולות לתאר אלות, כוהנות או מאמינות מנגנות. בכתובים נזכרים מנגנים ומנגנות וכלי נגינה בהקשר פולחני. לדוגמא בספר שמואל: "... ופגעת חבל נבאים ירדים מהבמה ולפניהם נבל ותוף וחליל וכינור והמה מתנבאים" (שמואל א, י' 5). יחד עם זאת, הטמבורין היה אחד מכלי הנגינה שהיו בשימוש בפולחן הפוריות. איברי המין המודגשים והתינוקות הנישאים בידי נשים מצביעים על תפקידן המשוער בפולחן הפוריות. ההנחה המקובלת היא, שצלמיות אלה, הממשיכות את מורשת הכנענים, שימשו לצרכים מאגיים כסגולה להריון, כקמע בשעת לידה וכסמל לפריון עבור המשפחה. בתקופת הבית הראשון, לא ראו בדיבר השני איסור מוחלט לעשות כל דמות מן החי, אלא רק במידה שהיה בכך משום עבודה זרה. הגישה הא-איקונית בימי הבית השני הבנת הדיבר השני כלשונו וככתבו מתגלה לראשונה באמנות היהודית בימי בית שני בבניה הציבורית, הפרטית ובאמנות הפיונררית (קברים). דומה כי הכיבוש ההלניסטי אשר ביקש לכוף את תרבותו ודתו על היהודים, להציב את פסלי אליליהם ודמות שליטיהם בבית המקדש ולכפות על היהודים עבודה זרה, הביא את העם היהודי להקפדה קיצונית על האיסור מן התורה. את מקומן של סצנות מיתולוגיות כמקובל באמנות היוונית ההלניסטית והרומית, תופס עיטור צמחי עשיר, הממלא את השטח המעטר את חזיתות הקברים. הקפדה יתרה הנמנעת משימוש בתיאורים אנושיים ובעלי חיים, נשמרת אף באמנות ארונות הקבורה (סרקופגים) ותיבות קטנות לקבורה שנייה (גלוסקמות) בהם מעוטרים החזיתות והמכסים בחריתה או בתבליט.
 סרקופג מאבן גיר, קבר הנזיר, הר הצופים, ראשית המאה הראשונה לפנה"ס. מגמה זהה אופיינית לתמשיחי הקיר (פרסקאות) בארמונותיו של הרודוס במצדה, הרודיון ויריחו. מאפיינים בעיטור של דגמים גיאומטריים או חיקויי גידיו של שיש צבעוני. ברובע היהודי נוספו רימונים, תפוחים ועלים לדגמים הגיאומטריים ולחיקויי השיש.
 אוצר הדגמים המקובלים בטביעות מטבעות מאשר כי המטבע היהודי, קרי, בימי החשמונאים, הורדוס, המרד הגדול ומרד בר כוכבא נעדר תיאור אנושי וזאת בניגוד למטבעות ההלניסיים-רומאיים בהן בצד אחד מתואר דיוקן השליט או תיאור של האלים. במטבעות החשמונאים, מוטבעת קרן שפע בקומפוזיציה מורכבת עם מוטיבים צמחיים כגון שיבולים, רימונים ואשכולות ענבים, ובצד השני כתובות כגון: יהוחנן הכהן הגדול וחבר היהודים. הורדוס טבע מטבעות הנושאים סמלים יהודים מובהקים והקשורים לאמנות יהודית ובפולחן אשר נערך בירושלים: שולחן עם קערה או בלעדיה, נזר, ענפי תמר, גפן, שיבולים, עוגן, קרני השפע. האמנות היהודית בימי המשנה והתלמוד (מחצית המאה הראשונה לספירה ועד תום המאה החמישית) אמנות יהודית המשלבת בקביעות דמויות אנושיות ובעלי חיים מתגלה לראשונה באמנות הקבורה במערכות הקבורה בבית שערים מן המאה השלישית לספירה, בצד תבליטי מנורות וחזיתות של ארונות קודש. אנו מוצאים לראשונה את תיאורי עקידת יצחק, תיאורי פרשים ונושאים אשר מקורם במיתולוגיה היוונית והלקוחים מהאמנות ההלניסטית הנפוצה במרחב כולו.
 סרקופג הניקות, אבן גיר, בית הקברות בבית שעריים, המאה ה-3 לספירה. התבליטים שעל ארונות הקבורה מעוצבים בפשטות המייצגת אמנות עממית. המסכות שייכות למנהג הרווח במאות השנייה והשלישית לספירה באימפריה הרומית, לעטר את הסרקופגים במסכות קומיות וטראגיות, כמו מסכות מדוזה, פאן וסטיר וכן בדיוקנאות של הנפטרים. גם דמותה של ניקה, אלת הניצחון, הופיעה במקרים רבים שכן היא סמלה ניצחון על המוות. הלכות מקלות בסוגיית עבודה זרה עוסקת באומנים ובבעלי המלאכה היהודים שעסקו בעשיית הפסלים, צלמים, צורפים וכו'. את ההקלות הסבירו בחוסר משמעותם של הצורות והפסלים ובצידוק כלכלי. בקרב החכמים רווחו תפיסות שונות על מהותה של עבודה זרה: היו שהחמירו וראו בכל תיאור דמות משום עבודה זרה, והיו שהקלו, ודנו בכל מקרה לגופו, גילו יחס סובלני בפירוש הדיבר השני והדגישו את הסיפא "ולא תעבדם". באמנות פסיפסי הרצפה בבתי הכנסת, אנו עדים ליצירת איקונוגרפיה (חקר הסמלים) יהודית מגובשת: בבית הכנסת בחורבת סוסיה, בצידי החזית בה נתונים ארון קודש והמנורות, נוספו לקומפוזיציה איילים. בספין המרכזי מתואר גלגל המזלות ובמרכזו דמותו של הליוס, אל השמש, הנוהג במרכבתו ובארבעת הפינות מתוארות פרוטומות של נשים, המסמלות את ארבע עונות השנה.
 בית הכנסת של סווירוס בחמת טבריה, (מאה רביעית לספירה) השטיח המרכזי הוא המרשים בפסיפסי בית הכנסת, הוא בנוי כריבוע, בפינותיו דמויות נשים המייצגות את עונות השנה, כפי שעולה מהסמלים שהן נושאות בידיהן. ממלבושיהן ומהכתובות העבריות המלוות אותן. בתוך הריבוע עוצב מעגל המחולק לשנים עשר פלחים ובכל אחד מהם מופיע אחד מסמלי המזלות ושמו העברי לידו. מזל דלי, מאזניים ותאומים מעוטרים בנערים עירומים. הכיתוב של מזל דלי מופיע בכתב ראי, תופעה שהעלתה תיזה כי אמנים לא יהודים ביצעו את העבודה. אולם הסבר זה קלוש מכיוון שאין כל טעות אחרת בכתובות ואם המזמינים היו יהודים הם היו בוודאי דורשים את תיקון הטעות. סביר להניח כי הדבר היה מכוון. אחד הפתרונות שהוצעו היה שהמטרה היתה להדגיש את סיום כיוון הקריאה שהרי דלי הוא מזל אחד לפני האחרון. במרכז השטיח עיגול גדול ובו מופיע לראשונה תאור של הליוס המכונה "סול אינויקטוס". מקורו באיקונוגרפיה היוונית והרומית. בפסיפס מתוארת דמותו של אל רוכב במרכבת השמים מעל לים. האל נראה מלפנים והוא מפנה את ראשו ימינה. על ראשו מתואר כתב בעל קרניים וסביב לו הילה. ידו הימנית מורמת לברכה, וידו השמאלית אוחזת בכדור העולם המסמל את כוח השלטון. הליוס לבוש בבגדי קיסר, משום הזהות בין דמותו ובין דמות הקיסר במאה השלישית ובראשית המאה הרביעית לספירה בדת הרומית. דמותו נתפסה כאל עליון.
 גם בבית הכנסת של בית אלפא נמצא פסיפס גלגל המזלות. הוא דומה במבנה לזה שבחמת טבריה, אלא שעיצוב הדמויות בו תואם את התקופה הביזנטית. הערת המחברת: הרחבה על התקופה הביזנטית והאמנות שבה, בפרק הבא. אמנות הדמות חדרה כנראה רק עד גבול מסוים ולא כללה דמויות אדם מפוסלות בתלת מימד. אולם אמנות שטוחה כגון פסיפס, ציורי קיר ותבליטים הותרו. במחקר שערך ג. פרסטר התברר כי המערך המיוחד של פסיפסי גלגל המזלות שבו הליום במרכז, לידו ירח וכוכבים, שנים עשר המזלות מסודרים במעגל סביב וארבע העונות בפינות, התגלה אך ורק בבתי כנסת ולא באף מבנה אחר בעולם הנכרי שסביב א"י. בעקבות כך הוא מציע כי מדובר בפיתוח של האמנות היהודית אשר ראתה אולי במערך זה ייצוג של היקום עליו שולט ריבון העולם. באמנות בתי הכנסת בא"י אנו מוצאים גם מספר מצומצם של תיאורים הלקוחים מן המקרא: סיפור נח בבית הכנסת מגרש, דניאל בגוב האריות מנערן, עקידת יצחק מבית שעריים ובית אלפא, ואף מציפורי.
 פסיפס דוד, בבית הכנסת עזה את התמורות באמנות היהודית בשלהי המאה השנייה ובמאה השלישית לספירה בהכנסת דמויות ובעלי חיים בקומפוזיציות מורכבות המעטרות את בתי הכנסת, מסבירים על רקע ירידתה של התרבות הפגאנית, אשר אינה מהווה עוד איום על היהדות. ושאלת מוטיבים נוכריים והבנתם כדגמים דקורטיביים גרידה ללא משמעות דתית. תקופה זו היתה תקופה של שלום ופיוס עם המלכות, שגשוג רוחני בהנהגת הסנהדרין ובית הנשיאות. הישוב היהודי בארץ אשר התגונן בעבר, החל עתה לאמץ את אמנות הדמות בבתי הכנסת ובאמנות הקבורה, כפי שנהגו היהודים בתפוצות. פסיפס תל דור מתחת לשרידים האדריכליים מהתקופה המאוחרת התגלו שברים של פסיפס ששוחזר לרצועה פיגורטיבת אחת המהווה חלק קטן מרצפת פסיפס מפוארת (או יותר מרצפה אחת). במרכז קטע זה מתוארים מסכה וזר. למרות שהשברים מתוארכים מהתקופה הפרסית ועד לתקופה הרומית, הפסיפס עצמו מעוצב בסגנון הלניסטי.
 מוטיב המסכה והזר נפוץ למדי ברצפות פסיפס מהתקופות ההלניסטית והרומית. השרידים ששוחזרו עד כה כוללים מסכה אחת כמעט שלמה של נער חיוור בעל חזות נשית, ולו שיער גלי האופייני למסכות דיונסיאיות של הקומדיה החדשה (מתוארך לשנים 50-150 לפנה"ס). חלקים קטנים של מסכה נוספת אחת לפחות: כמה קטעים של ענפי דפנה שזורים בזרים וסרטים, אצטרובלים של אץ אורן, זיתים, רימונים וחבצלות
 וחלקים של דגם מיאנדר בפרספקטיבה
 פסיפס נהדר זה מעיד על נוכחות של קהילה יוונית או מתיוונת, או לפחות על קיומו של פטרון בעל אמצעים במאה השנייה לפנה"ס בדור.
חשיפתם בשנת 1932 של ציורי קיר על נושאים מקראיים שקישטו את בית הכנסת דורה אירופוס שנבנה בסוריה במאה השלישית הותיר את העולם האקדמי נדהם לנוכח הדוגמאות הקדומות של אומנות יהודית (שנוצרו 200 שנים לפני אומנות נוצרית דומה) המבטאות קבלה של הפרשנות המדרשית הרבנית. במרכז, מעל לארון הקודש, נראית, בציור נאיבי, דמותו של אברהם העומד איתן מול המזבח, בידו המאכלת וגבו לצופה.
 פרט, בית כנסת דורא אירופוס, עקדה האיל הגואל קשור מאחורי אברהם, ממתין לרגע התיאולוגי שלו. יצחק הקטן משופד על גבי מזבח ענק, גם הוא מופיע כשגבו אלינו וכך גם שרה (המופיעה לעיתים נדירות בציורי העקידה) בפתח האוהל, שהוא הנקודה הגבוהה והרחוקה ביותר בציור. כולם מרוכזים בידו של אלוהים "הַמָּקוֹם-מֵרָחֹק" במוריה (פסוק ד), המזוהה בשלהי תקופת המקרא כמקום שבו עמד ויעמוד בית המקדש. בציור זה, שצויר 170 שנים לאחר החורבן, משוחזרים בית המקדש וכליו במרכז ובצד שמאל, והם, יחד עם העקידה, מסמלים את תקוותם של היהודים הגולים לתקומת הלאום והדת.
 בית כנסת דורא אירופוס, עקדה שלוש שנים בלבד לפני חשיפת דורה אירופוס, התגלתה רצפת פסיפס מדהימה בקיבוץ בית אלפא. זוהי רצפת בית כנסת מהמאה השישית, ובה ציור העקידה הקדום ביותר שנמצא בישראל. בסגנון הנאיבי של הפסיפס נראים יסודות יהודיים, פגאניים, ואולי אף נוצריים.
 בית כסנת בית אלפא, עקדה, המאה ה-6
 רצפת בית כנסת בית אלפא
בכניסתו לבית הכנסת פגש המתפלל, דבר ראשון, את סיפור העקידה, סיפור מכונן במסורת היהודית. לאחר מכן הוא ראה את גלגל המזלות, כשבמרכזו אל השמש הליוס ומרכבתו. יש להניח שסמלים פגאניים אלה נתפסו והוסברו כמייצגים את לוח השנה הפולחני-דתי של הקהילה. עם זאת, הופעתם בבית הכנסת מעידה על קיומה של תרבות יהודית המכירה את סמלי המסורת הביזנטית היוונית-רומאית. לבסוף, בחלק השלישי, הקרוב ביותר לארון הקודש, ראה המתפלל (כמו בדורה אירופוס) את הדלתות, המנורה וכלי הפולחן של המקדש שלעתיד לבוא. תבניות הצבע העליזות וציור הדמויות כבובות נייר מטשטשים משהו את העוצמה התיאולוגית של סיפור העקידה. שני המשרתים עומדים משמאל, יחד עם החמור (פסוק 5). במרכז, האייל תלוי בשיח ואיננו אחוז בסבך כפי שמספרת התורה (פסוק 13). מעל, יד מוקפת הילה של מלאך "קוראת": "אל תשלח ידך אל הנער" (פסוק 12). בצד ימין, הילד יצחק נישא מורם בין אברהם והמזבח הבוער (פסוק 9). האמנים מיקמו את האיל במרכז, וכך שיבשו את רצף הסיפור המקראי. בהצבתם את האיל במרכז משנים האמנים את רצף הסיפור המקראי, ונראה שהפסיפס מתמקד במעשהו הרחום של אלוהים שהחליף את יצחק באיל, ולא במעשה האמונה יוצא הדופן של אברהם. אפשר שהאיל התלוי מבוסס על איקונוגרפיה (תורת סמלים) נוצרית, המחברת את יצחק, האיל וישו כקורבנות מקבילים. אך כמו השימוש בגלגל המזלות הפגאני, אין השאלתו של דגם זה מרמזת על פרשנות אפיקורסית, אלא על קשר תרבותי.
דוד כנער, כנגן, כאורפיאוס
 דורא אירופוס, שמואל מושח את דוד
 דורא אירופוס, דוד על כס מלכותו
וְגָר זְאֵב עִם-כֶּבֶשׂ, וְנָמֵר עִם-גְּדִי יִרְבָּץ; וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו, וְנַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּם. כל התכונות שהמקרא מעניק לדוד מאפיינות גם את אורפיאוס ואת מעלליו. לסיכום: אפילו באמנות היהודית, השוללת מטבעה הופעה של דמויות, ניתן לראות כיצד משתנה דמות האדם בהתאם לתפיסה האלוהית. במילים אחרות, בתקופות בהן עם ישראל אינו עסוק במלחמות קיומיות דמות האדם איננה נתפסת כמתחרה לאלוהה ולכן היא קמה ועולה. טבעה האמנותי, מושפע מאמנויות העמים הכובשים. |