פראייר.

בספרדית Ventosa

בגרמנית Saugnapf

בהולנדית Zuignap

ברוסית Sosunok

בערבית Māş

באנגלית Sucker

ובעברית פראייר.

לפני כמה שבועות אני וחבר שלי ישבנו אצלי בדירה ופתרנו תרגילים במתמטיקה לקראת הבגרות. שנינו, אחרי ששברנו את הראש על תרגילים שונים בשאיפה שנוכל לשפר את הציון שקיבלנו בתיכון, עשינו הפסקה והתחלנו לדבר. באחד הנושאים שדיברנו, אמרתי שאני באמת חושב שצריך לעשות משהו למען העולם. שאנחנו חייבים להתחיל למחזר, ואנחנו צריכים לתת מעצמנו בשביל לחיות בעולם טוב יותר, בשביל להיות בעתיד טוב יותר. הוא הסתכל עלי ובהנחה כבדה אמר "תשמע, יש לי רק דבר אחד לומר לך: אתה פראייר".

            החברה של היום היא חברה מאוד תובענית ומאוד אגואיסטית. אנחנו דורשים מעצמנו ומכולם המון, אבל לא מוכנים לוותר על כלום. אפשר לראות את זה טוב בשאיפות של הילדים היום, שרוצים להיות כוכבים, מנהלים בכירים או זמרים. התהילה והכסף הם הדברים המרכזיים שהילדים היום רוצים, בניגוד למקצועות שפעם הילדים רצו. מקצועות כמו רופאים, מדענים, עורכי דין, מקצועות שנותנים שירות ומעניקים משהו לעולם. לא סתם אומרים שהילדים הם המראה שלנו. הילדים משקפים בדיוק מה הולך בחברה של היום.

ומה באמת קורה בעולם של היום? הדגש הוא על העצמה עצמית. משרות של מנהלים, חברות היי-טק וכוכבי טלוויזיה שונים (שמפורסמים או מכישרון כמו שירה או לא כמו פליטי ריאלטי) הרבה יותר אטרקטיביים מבחינת כסף ותנאים מאשר תפקידים כמו עובדים סוציאלים, מורים, חוקרים וכו'. בעולם של היום, מי שהולך למקצועות אשר תורמים לחברה, הולך לתפקיד מתוך שליחות ולא מתוך רווח. ובצדק. אתם מוכנים להציל אנשים ומשפחות בשכר מינימום?

            ומה עם התנדבות? מה עם לעשות משהו בזמן החופשי ולתת לחברה משהו? היום הנוער לומד איך לבזבז את הזמן ביעילות במשחקי מחשב ובבילויים מאוחרים, עד כדי כך שהמחשבה על התנדבות בגילאים קצת יותר בוגרים (שנות ה20-30) נשמעת מגוחכת. ואני יכול להבין אותם. מה יותר עדיף, לשחק עם ילדים חולי סרטן משחקי קופסא, או לשחק עם אנשים מכל העולם במשחקי רשת? בוודאי שלשחק עם ילדים חולי סרטן נשמע פחות אטרקטיבי. בכל זאת, מי צריך את המחלות, את הסביבה המגעילה, ומי אמר שמשחקי קופסא זה מעניין? ובכן, אני אולי לא התנדבתי בבית חולים, אבל כן התנדבתי בשנה האחרונה בבית ספר בשכונה בעייתית. עזרתי להם בשיעורי בית והשתתפתי בפעילויות שלימדו את הילדים התחשבות, חברות, מהם רגשות, מה מותר ומה אסור, וכלים לאיך אפשר להתפתח. היופי שבהתנדבות הזאת הייתה שבאתי לשם ליהנות. לשחק 1,2,3 דג מלוח, או תופסת, הוציאה לי את העצבים שהצטברו בצבא, והלמידה עם הילדים נתנה לי תחושה של אח גדול. מההתנדבות לקחתי כל כך הרבה, עד שהרגשתי כאילו העמותה התנדבה אצלי ולא אני אצלה.

            אז אתם יודעים מה, אני פראייר. אני מעדיף להפריד את הזבל שלי ולמחזר, אני מעדיף להתנדב מאשר סתם לשבת בבית, והחלום שלי הוא להציל את העולם בדרך אחת או אחרת. צודקים. אבל האם זה שווה את זה? בטח. אנשים שוכחים שכשאתה נותן משהו מאצלך, אבל גם מרוויח. זה יכול להיות מהדבר הכי טוב כמו חבר, ועד לדבר הכי קטן כמו חיוך. לפעמים הטובות מגיעים בגישה של האנשים שמתייחסים אליך, ולפעמים זה בא באנשים שמכירים בזה שאתה אחד שעושה טוב. אין מה לעשות, כשאתה נותן, אתה גם מקבל. ומי יודע, אולי בשנה הזאת, עזרתי לילד אחד להגיע לעתיד בו הוא ימצא תרופה לסרטן, במקום להיות מבוזבז באיזו שכונה חסרת מוצא. לפעמים אני מעדיף לחשוב שזה מה שעשיתי מאשר שסתם העברתי את הזמן עם הילדים.

            אני וחבר שלי המשכנו לדבר על הנושא. הוא אמר שזה לא שווה לתת מעצמו, ואני אמרתי שדווקא כן. הוא אמר שבחברה של היום זה לא משתלם ואני אמרתי שאם לא נעשה משהו, לא יהיה את החברה של היום. ובסופו של דבר, אחרי שדיברנו על ההתנדבות, הוא אמר שהוא ישקול את זה ואני שמחתי. הפכתי עוד מישהו "לפראייר".

יש אמרה שאומרת שפראיירים לא מתים, הם פשוט מתחלפים. ואני אומר שזה ממש במזל, כי הפראיירים האלה הם שעוזרים לאותם אנשים שאומרים אמרות כאלו לשבת בבית רגל על רגל וליהנות מהעולם. ולגבי אותם אנשים, אוסקר וויילד פעם אמר שלחיות זאת אחת התכונות הנדירות שיש. רוב האנשים פשוט קיימים. אז מי מאיתנו חי ומי סתם קיים?