זהו הרשומון החמישה עשר אותו אני מעלה בבלוג. הדברים מובאים כפי שנכתבו בצורה אותנטית ביום שעלו על הכתב, מתוך אמונה, שהמחשבה הראשונה היא הכי מזוככת. תוספות טקסט, תוצאה של הבנה מאוחרת, בעת שקראתי מחדש את החומר המצטבר, מסומנים בכחול.
שאת מרחפת אלי
בואי אלי יקרה שלי יקרה.
רחפי לך אלי.
היכנסי לך בלחישה.
רחפי לך מעלי.
כסי אותי אהובה,
לטפי את גבי וראשי.
ספרי לי אגדה,
ספרי לי מעשייה,
שקרי לי, שהכול בסדר.
נשימותיי הופכות שלוות,
מוחי מתרוקן לו.
הקשיבי לאנחותיי,
כסי אותי אהובה,
יום חדש מחר.
3 מרץ 2010 יום רביעי
החלטה על ביצוע רדיוסרג'רי
הרפואה אינה מדע, לאחרונה למדתי זאת מחדש. במקביל למדתי עד כמה חשוב הרופא המלווה, האונקולוג, שלך במחלה הזו. בדרכי אתמול לבדיקת שדה ראייה ובהמשך לבצע טיפול ארדיה, חגית התקשרה לפרופסור לוסוס לקבל את ההחלטה לגבי ביצוע, או אי ביצוע רדיוסרג'רי, אותה הקרנה נקודתית לגידול במוח. פרופסור לוסוס בישר לה, שהוחלט שלא לבצע את הפעולה ולהמתין חודשיים, לבצע סריקת MRI נוספת לראש ואז להחליט. מרגיז, מלחיץ, מפתיע, משמח, כול קשת הרגשות נכונה. יחד עם זאת, בעיקר חשתי אי נוחות עם ההחלטה. חשתי, שמאחרי הקלעים יש עימותים "פוליטיים", מעין מאבק, מי קובע יותר. אין בסיס מוצק לתחושתי, אך תחושות לא צריך להסביר, אלא להרגיש. סיכמתי עם חגית, שבתום שני הטיפולים הצפויים לי, נאתר את פרופסור נחושתן ונבקש שיעשה בדיקה יותר יסודית לגבי סיבת דחיית הפרוצדורה הכירורגית. אני סומך על הפרופסור שלי. חברתי אליו והוא מייד התקשר לד"ר ויגודה. נמנעתי מלעדכן אותו שכבר קיבלנו תשובה שלילית מפרופסור לוסוס. בשיחה שהתנהלה בין נחושתן לויגודה לא נאמר ע"י ויגודה, שאכן הוחלט על דחיית הרדיוסרג'רי, אלא סוכם בניהם שנחושתן ישלח דוא"ל תזכורת לויגודה וזה האחרון יגיב עליו. נחושתן מעריך את לוסוס, אך נמנע מלהתעמת עם ויגודה ופועל מולו בזהירות.
בלילה לאחר לקיחת כדור שינה והרבה ליטוף והרגעה של חגית נרדמתי. בבוקר קמתי למחשב. דוא"ל חדש מנחושתן עם הבשורה, שהוחלט לבצע את פרוצדורת הרדיוסרג'רי, כי לפי חוות דעתו של ד"ר ויגודה נמצאתי מתאים. ברור שלא חל שינוי רפואי בעשרים וארבע השעות האחרונות. אני רק יכול לשער, שמלכתחילה פרופסור לוסוס היה בעד הפעולה, אך ד"ר ויגודה, מנהל מחלקת רדיותרפיה בה מתבצעת הפרוצדורה, משום מה התנגד. התערבותו של נחושתן, חשיבה נוספת של ויגודה והתערבות יד נעלמת ומכוונת שינו את ההחלטה. היום נתאם את הפעולה ונקבע לה מועד, בעיקר נאסוף פרטים על המשמעויות שלה. במקביל נבצע טיפול פיזיותרפי ונקבל זריקת B12. אני נלחם על חיי ולא מרפה. מרשה לעצמי להיות עצוב, להזיל דמעות, אבל לא לסגת במשימה אף לא ס"מ אחד, שהגידולים הם אלה שייסוגו לאחור. רופאים כבני אדם
החיים מלאי הפתעות ולא תמיד ההפתעות טובות. לאחר יום קשה של ביצוע התוכנית הטיפולית במלואה, כולל קביעת תור לד"ר ויגודה ליום המחרת, לקראת ביצוע הרדיוסרג'רי, התבשרתי על ידי רופא העיניים שעל פי ממצאי בדיקת שדה הראייה, התגלתה בעיה בעין ימין. הבוקר העברתי אליו את תוצאות שדה הראייה בפקס. בערב שוחחנו טלפונית וקבעתי תור מידית. מחד אין לי סבלנות ומאידך אני ממשיך להתנפל על המשימות. ייאוש זה מה שאני חש. העומס הנפשי הזה, לעיתים הוא כבד מנשוא. שיתפתי את חגית למרות שהייתה במהלך עבודה. אם לא הייתי מעדכן אותה הייתי מתפוצץ. ככול שאני מדבר עם יותר רופאים, כך עולה הערצתי לד"ר נחושתן. רופאים כמו ד"ר ויגודה, פרופסור לוסוס וד"ר מיכאל אודבסקי ,רופא העיניים, כל כך יעילים, עד שהאדם שעומד מולם מתגמד ומצוקתו מתעצמת. פרופסור נחושתן אינו מצטיין ביעילות, אך נשמתו כל כך גדולה, עד שבהגיעו למאה ועשרים, משלחת מלאכים תקבל אותו בשערי גן העדן. בנוסף פרופסור נחושתן הוא מאד אפקטיבי, משמע עושה את הדברים הנכונים. אני לא מוכן להיות מוכרע, בוודאי לא בגלל שדה ראייה, תהיה האבחנה חמורה אשר תהיה. מה היה נגרע מכובדו של רופא העיניים אם במהלך שיחת הטלפון היה מוסיף משפט מנחם, מרגיע, או מעודד ולא שולח אותי בתקיפות לקבוע תור. כל אדם יכול להיות רופא, טוב יותר, או טוב פחות, אך לא כל רופא יכול להיות בן אדם. לפני יומיים, לאחר שד"ר ויגודה החליט לא לבצע לי רדיוסרג'רי, שאלה אחותי עידית את אחותי זיווה, "האם ויגודה הוא סגן האלוהים ורק הוא מחליט?", זו השיבה לה בסרקזם המשותף לנו, "ד"ר ויגודה אינו הסגן הוא אלוהים בכבודו ובעצמו".
בעת שביצעתי טיפול פיזיותרפי, ניגש חמי לקופת חולים מכבי להסדיר התחייבות לרדיוסרג'רי. ללא תאריך לפרוצדורה הקופה לא נותנת התחייבות היה המענה שקיבל. לא עזרו ההסברים שרק למחרת ייקבע המועד. "שייקבע תור ניתן התחייבות" אמרו בקופה. לכאורה אין בעיה, ייקבע מועד, אני יעביר אותו לקופה והם יפקססו התחייבות. ולחשוב ששום דבר לא ישתבש בדרך...
שוב טעיתי ורגזתי לחינם. הקופה העבירה התחייבות ובכלל קופת חולים מכבי נוהגת בצורה הוגנת, אפילו הוגנת מאד.
חגית שומרת עלי מכל משמר ועושה את המקסימום למעני. אין גבול להערכה שאני חש כלפיה. הדרך היחידה לגמול לה היא לעשות את המקסימום ולהמשיך לחיות. אתמול היא קנתה לי את ספר ההמשך ל"אפלטון ואתון נכנסים לבר". הספר נקרא "היידגר והיפופוטם מגיעים לשערי גן עדן" ואני כבר אוהב את הבדיחות, שעוסקות בחיים שלפני המוות, במוות ובחיים אחרי המוות.
בשעת ערב הספקנו לבקר אצל רופא העיניים ולהבין שאכן יש פגיעה בשדה הראייה של עיין ימין. הרופא לא המליץ דבר, אך בהחלט הבנו, שהנזק הוא תוצאה של ההקרנות לראש, אולי תוצאה של המחלה ואולי תוצאה של הניתוח בו נשרטה הרשתית שלי. לא נעים ורק שלא יהיה יותר גרוע. נעדכן את ד"ר ויגודה בממצאים החדשים. רופא העיניים טוען שניתן לראות את הנזק ב – MRI , נסב את תשומת ליבם של אנשי המוח, כפי שפרופסור נחושתן מכנה אותם.
כיום אנו יודעים שלשמחתנו כנראה אין פגיעה. על כך אספר בהמשך בבוא המועד.
5 מרץ 2010 יום שישי
כמובן שהגענו בזמן לפגישה שנקבעה עם ד"ר ויגודה בנושא ביצוע הרדיוסרג'רי. המזכירה שלו לא ידעה על הפגישה המתוכננת ומאד הופתעה שאינה מכירה אותי. במהלך השנה האחרונה טעיתי בהערכתה ולא הערכתי שאינה קרובה אליו. הכלב של השייח, מתנהג כמו שייח, כמאמר הפתגם הערבי", כך חשבתי, טעיתי. בלשון זהירה היא לא מסמפתת אותו ומבקרת את יחסו לחולים. במשך כחצי שעה השתפכה בפנינו על התנהגותו כלפיה. השוואה שעשינו בינו לבין פרופסור נחושתן גרמה להופעת ברק בעינה. היא במלכוד, כדי לשמור על הקביעות שלה אינה יכולה לעזוב, למרות שהאנטיפסטי ויגודה נוקט בכל הפעולות שיובילו לכך. לאחר שעה המתנה יצא ויגודה מחדרו והצהיר זה ייקח עוד הרבה מאד זמן, אבל אני יקבל אתכם. אכן המתנו שעתיים עד שהחלה השיחה ההזויה אודות הרדיוסרג'רי המתוכנן לי. ויגודה החל לפלוט רצף משפטים מתגוננים לא אופייניים אפילו הגניב חיוך: "המקרה שלך מוכר לי מאד, אני טיפלתי בך, אני לא מבין למה לא עשו את הפעולה, הכוונה לרדיוסרג'רי, קודם לכן, "אני תמיד חשבתי שצריך לבצע את הפעולה הכירורגית". כרגיל נזכיר שלא מדובר בכבוד או בכסף, אלא סתם בשאלת חיים ולכן נאכל ענבים עם השומר ולא נריב איתו, שוב כמאמר הפתגם הערבי. לאחר התפתלויות רבות הוא סיכם שאין זה משנה אם היינו מטפלים בגידול בחודש נובמבר שנה שעברה, או שנטפל בו עכשיו והיות והגידול נשלט, הוא משוכנע שנגיע להישג של חיסול הגידול לחלוטין. אני חייב להודות, שהתדרוך המקצועי שלו לא הועיל לי בדבר, אולי למעט העובדה שפרוצדורת הרדיוסרג'רי נהוגה שנים רבות ונחשבת מוצלחת. ד"ר ויגודה לא שפך אור על הדחייה המוזרה בפעולה הכירורגית ולא למדתי אם היה ויכוח ענייני, או שהויכוח נוצר על רקע יחסי שליטה, קרי מי קובע? בכל מקרה, חשתי את פעילותו מאחרי הקלעים של פרופסור נחושתן. בהמשך קיבלנו תדריך מהאחות המתאמת נדיה. הפרוצדורה הכירורגית נקבעה ליום חמישי אחד עשר למרץ וההכנה, קרי ביצוע MRI ליום שני שמיני למרץ. פתאום הכול "רץ". שוב הופתעתי לטובה מרצינותה של קופת חולים מכבי ששלחה לי התחיבות בפקס כמו שהתחייבה, עם קבלת תאריך האשפוז. כן, הפרוצדורה הכירורגית נעשית במסגרת אשפוז ולא ביקור במרפאה. ההבדל הוא בהתחשבנות בין בית החולים לקופה, אך זה באמת לא מעניין אותנו.
מה לי ולטקס האוסקר
יום שני 8 מרץ 2010
הבוקר, לפי שעון ישראל, הסתיים טקס פרסי האוסקר. האוסקר מוענק על ידי האקדמיה האמריקאית לקולנוע ונחשב לפרס הקולנוע היוקרתי ביותר בארצות הברית ובעולם. דמות פסלון האוסקר הוא אביר האוחז בחרב, וניצב על גליל של סרט קולנוע. את הכינוי "אוסקר" הגתה ככל הנראה, עובדת האקדמיה לקולנוע, כשהעירה שהפסלון מזכיר מאוד את דודה אוסקר. אינני חובב סרטים מושבע, לא אלה המוקרנים בקולנוע ולא אלה המוקרנים בטלוויזיה. אני מעדיף הצגת תיאטרון, או קריאת ספר. לכן, גם טרם ראיתי את הסרטים המדוברים, שהיו מועמדים לאוסקר, "אווטאר" בקטגוריה הכללית ו"עג'מ"י מבית מדרשנו, בקטגורית הסרט הזר. אווטאר לא זכה ועג'מי, בוודאי ובוודאי שלא. הבמאי הערבי של עג'מי, הבמאי השני יהודי, הכריז סמוך לפתיחת הטקס, שהסרט לא מייצג את מדינת ישראל, למרות המימון הישראלי, "חצי בימוי" ישראלי ואפילו שחקנים ישראלים, שבוחרים כיום להגדיר את עצמם פלשתינאים וזאת זכותם המלאה. אנחנו היהודים ללא שמץ גזענות צריכים להבין את המסר. חלק מהערבים אזרחי מדינת ישראל, אינני יודע כמה, אינם מעוניינים בשותפות איתנו. לא המנהיגות שלהם, לא האליטה שלהם ולא האומנים שלהם. אין גם, וגם, וגם. גם מדינה דו לאומית בישראל, גם מדינת פלשתין בעזה וגם מדינת פלשתין ביהודה ובשומרון. ולחשוב עד כמה החזקתי בדעות מתונות מאד, מתוך אמונה אמיתית שנוכל להגיע לדו קיום. את הסרט אווטאר יתכן ואראה בעתיד, אם הוא לא זכה באוסקר, כנראה שיש בו איכויות מסוימות ואת הסרט עג'מי בוודאי ובוודאי שלא אראה, מחוסר עניין. ארי חובב סרטים מושבע ראה את שני הסרטים והמליץ על שניהם. שגרת מחלה
הפגישה השגרתית אמש, יום ראשון, עם פרופסור נחושתן הייתה מחויכת ושלווה. יחד איתו חגגנו עשרה חודשים של חיים מאז גילוי המחלה. לפני החגיגה ביצעתי פיזיותרפיה במשך חמישים דקות נטו. אני לא יהיר ולא משוויץ, אני אומר תודה. הוזמנו בשעה חמש בערב ונכנסו לאחר שעה וחצי. לפרופסור נחושתן אני מוכן לחכות שעות, כי פרופסור נחושתן לעולם מתעכב, בגלל שזמנו מוקדש למטופלים שלו ולא בגלל סיבה אחרת. קיימנו פגישה טכנית אבל חשובה. פגישה שכל מטופל צריך לעשות אחת לזמן ולהכין אותה מראש. הסוגיה הראשונה בה דנו הייתה, טיפול מונע להתכווצות במוח. ביקשנו שיבדוק למול פרופסור לוסוס, האם צריך לחדש לתקופת מה את כדורי הוולפורל המונעים התכווצות. אחת מתופעות הלוואי של הרדיוסרג'רי העלולות להופיע, היא התכווצויות. הסוגיה השנייה המשך מעקב אחר הגידול בריאות. סוכם על ביצוע סריקת CTשלושה חודשים מהסריקה הקודמת, לכן צריך לתאם מועד לסוף חודש מרץ. נושא הטיפול הכימותרפי המתוכנן כשבוע לאחר הרדיוסרגר', יבוצע במועדו כפוף לבדיקות הדם הרגילות. לגבי ניסוי נגד סרטן הריאות, אני אעביר מחדש את החומר על החיסון במרילנד ללא קשר לטיפול בראש, שמקשה על קבלה לניסוי כזה. אנחנו בתנועה מתמדת. הסוגיה האחרונה היא הרצון שלי להתנדב במחלקה למען עזרה לחולים. פרופסור נחושתן אכן העלה את הנושא "להנהלה", אך זו דחתה אותו בנימוק, שלא מוקבל להעמיס על חולה מעמסה כזו. הודעתי לו, שזו אינה מעמסה, אלא דווקא סוג של הקלה בשבילי וביקשתי שיפעל לשינוי ההחלטה. אם אני לא יכנס דרך הדלת אני יכנס דרך החלון. זה לא המקום היחיד שמצא אותי לא מתאים לו. ואם לא יסתייע בידי הדבר, המשך הסעת חולים לטיפולים, אינו פחות חשוב.
9 מרץ 2010 יום שלישי
הבוקר התברר לי עד כמה הדרך ארוכה. לאחרונה, ומשום מה לא ציינתי זאת, אני מרגיש יותר טוב. פחות עייף, יותר יציב, יותר צלול ויותר חי, אלא שהבוקר נחלתי אכזבה קלה. לסתיו חסר שמן ברכב, לא חוסר גדול מדי, אבל עדיף להשלים את החסר. כול ניסיונותיי לפתוח את מכסה מיכל השמן המוביל למנוע לא צלחו. סתיו, במאמץ סביר, עשתה זאת. ללמדך שהדרך לשיקום ארוכה עד מאד. אני מדבר על שיקום ומתעלם מהבראה, ריפוי, שרידות ושאר מילים שעייפו אותי. אני חי. אתמול ביצעתי סריקת MRI כהכנה לרדיוסרג'רי המתוכנן ליום חמישי, עשיתי בהנאה גדולה קניות בשוק, ובשעה שמונה בערב נרדמתי מעייפות. למדתי לא לייחס חשיבות רבה להתעוררות שלי בלילה שנמשכת כשעה עד שעתיים, לאחריה אני ישן מחדש עד לשעות הבוקר. ושוב שגרה טובה
10 מרץ 2010 יום רביעי
השעה שמונה בבוקר טרם הגיעה ואני כבר יושב וכותב בקפה דובשנית. בשעה תשע וחצי בבוקר יש לי תור לפיזיותרפיה קבוצתית. השיקום הזה חשוב לי. קרייני ערוץ עשר טענו שיש לומר מרס ולא מרץ, שווה בדיקה כי המילה מרס זרה לי. אלי הורביץ יו"ר חברת התרופות "טבע" פרש מכל תפקידיו עקב מחלתו. הזכרתי אותו כאן בעבר ואני רוצה להאמין, שהוא יקבל את מיטב הטיפול ובעקבותיו האחרים. את נושא חודש מרס, או מרץ בדקתי. ההגייה הצרפתית, מרס היא המקובלת. מרץ בהגייה האמריקאית נראה לי יותר ואמשיך להשתמש בצורה זו.
יום גדוש עבר עלי אתמול. בצהריים נטלתי חלק בכנס משותף של החברה איתה אנו עובדים עם פורטל אינטרנט חדש של מטפלים. מחד הזדמנות ללקוחות חדשים ומאידך המיזם יכתיב את מחירי הטיפולים וינכה עמלה לעצמו. לא בטוחים שאנו אוהבים את שלילת החופש שלנו, מאידך לא נשאיר את השוק הירושלמי למתחרות. נקיים פגישה פרטנית עם הפורטל ונחליט.
לצערי כפי שהערכתי, שיתוף הפעולה נחל כישלון. מהכנס נסעתי לשכונת התקווה לאכול מרק בשר. המרק התימני הזה, היה בעבר אחד מהמאכלים שהכי אהבתי. המרק המלווה בלאפה חמה וגדולה וסחוג אמיתי נחשבו בעיני למעדן. חל בי שינוי אדיר. אכלתי רבע לאפה, שליש מרק ובקושי חתיכת בשר אחת, שילמתי ויצאתי. הרומן שלי עם מרק בשר תימני, שהחל לפני כעשרים שנה בהיכרות שבוצעה על ידי חבר לספסל הלימודים באוניברסיטה, הסתיים. מעניין אם השדכן, משה שחורי, המשמש או שימש מנכ"ל "קדימה", ממשיך ברומן.
הדרך משכונת התקווה לבית חולים תל השומר קצרה באופן יחסי. הרגשתי צורך גדול להיות נוכח קרוב לניסים, בעלה של האחיינית שלי גלית, בעת שמנתחים את הבן שלו בראש. ניתוח ראש, גם אם נחשב לקל, מעורר דאגה גדולה. המוח הוא איבר רגיש להפליא ולעולם עד שלא פותחים, לא יודעים מה מתרחש שם בדיוק. בדיקת MRI הראתה הצטברות נוזלים עקב סתימה בצינורית ניקוז. בניתוח בוצע מעקף והעוברה צינורית מהמוח לקיבה. העניין הוא, שהתבררה סיבת הסתימה, רקמה שצמחה לה וסתמה את פתח הניקוז. שפיר או ממאיר לא ידעו לומר אלא לאחר ביצוע ביופסיה. ליוויתי את ניסים כשעתיים ועשיתי כל שביכולתי לעודד ולהרגיע אותו. בבחירה בין הילד שלי מנותח, או אני מנותח כמובן שאני מעדיף את המצב שלי. אם כי כל השוואה היא די טיפשית.
טיפול רדיוסרג'רי, הקרנה נקודתית בעוצמה גבוהה 12 מרץ יום שישי
"נולדתי בנסיבות יוצאות דופן", כך מתחיל הסרט הנקרא "הסיפור המופלא של בנג'מין באטן", המבוסס של ספרו של סקוט פ. פיצ'גרלד משנות העשרים של המאה שעברה. גיבור הסרט הוא אדם שנולד בגיל שמונים ומשהו, ומכאן והלאה "מזדקן" אחורה. זה נכון שסרטים אינם העדיפות הראשונה שלי כפי שהתבטאתי ברשומון זה בעבר, אך סרט זה, בכיכובם של בראד פיט וקיינט בלנשט, צד את עיני לפנות בוקר, בעודי מזפזפ בין ערוצים ולא יכול לישון. ראשית, שמו של הסרט משך את תשומת ליבי, אני אוהב סיפורים מופלאים. עלילת הסרט עוסקת במושג הזמן ובמקרה הזה תנועה בזמן לאחור. תנועה בזמן, תמיד שימש נושא שהצית את דמיוני. כל הפוטנציאל הזה בצירוף רומן, אהבה ושחקנים נפלאים, גרמו לי להעניק לעצמי הזדמנות לראות את הסרט. סרט מקסים שנמשך לא פחות משעתיים וחצי ויודע לצד הייאוש והסופיות של המוות להעניק תקווה, לרגש ולעורר ציפייה לסוף טוב, למרות הטרגיות שבו. ממליץ בחום לאלה שסובלים כמוני מנדודי שינה.
בפעם הזאת חוסר היכולת לישון היה קיצוני, אבל מוצדק. במשך יום האתמול ביצעו בי את פרוצדורת הרדיוסרג'רי לטיפול וחיסול ממוקד של הגידול בראש. טיפול כזה מלווה במתח וסטרס שנמשך יום שלם ולווה בעירוי של עשרה מ"ג סטרואידים. כמות משמעותית לכל הדעות הגורמת לערנות רציפה, למשך יממה לפחות. כדור השינה שלי לא התגבר על הסטרואידים ובחרתי בסלון. כך הרווחתי סרט נפלא.
בוקר הטיפול החל מעט ברגל שמאל. הוזמתי לטיפול לשעה שבע וחצי בבוקר. יומיים לפני הטיפול, פגשה את סתיו ואותי האחות המתאמת, נדיה, וביקשה שנגיע בשעה שמונה ועשרה, תוך שהיא מדגישה, שהצום שלי מתחיל בשעה שש בבוקר ומסתיים בשעה תשע בבוקר. לאנשים מהזן שלי, שממילא כמעט ואינם אוכלים ארוחת בוקר ובוודאי לא ביום מותח כזה, אין הדבר מהווה בעיה. למרות זאת הקצתי בשעה רבע לשש, שתיתי כוס תה חם וכוס אינשור, משקה אנרגטי רפואי, כדי להגיע לפרוצדורה הכירורגית מחוזק. בשעה שבע שלושים וחמש, מתקשרת לנייד שלי האחות נדייה ובכעס היא מלינה על כך שאנו מאחרים. נדיה מתעקשת על כך, שבפגישתנו האקראית, ביקשה שנגיע בשעה שבע ועשרה ולא שמונה ועשרה. מחיתי בתוקף ללא הועיל. אני נחשב לדייקן ואינני מאחר לטיפולים, בטח לא לטיפול כה משמעותי בראשי.
גם סתיו הסכימה איתי.
באשר לתה, זה הפך למשקה החביב שלי במשך חודשים בעקבות השפעת הטיפולים. "יום אחד" קמתי בבוקר והפסקתי עם תה ועברתי לאספרסו. לא חזרתי לקפה שחור שהיה חביב עלי שנים רבות.
הגענו לבית החולים עשר הדקות לפני השעה שמונה. המתח בתוכי הולך ומתעצם, מחשש טבעי מהפרוצדורה הצפויה לי, מהתחלת הבוקר ברגל שמאל ומהמספר הגדול של בני משפחה, שמתעתדים ללוות אותי. אינני רגיל לכך, הליווי של חגית ולסירוגין של חמי ואחותי מספיקים גם לי וגם לחגית. לא דחינו אף מבקר. ראשית, כי לא צריך להרחיק אלא לקרב, וכמובן שאין לנו במה להתבייש במחלה הארורה. חשש נוסף שליווה אותי הוא הצורך בעירוי. חשבתי להספיק להגיע לניסים או מישל המומחים לנושא, אך נדייה דרשה באסרטיביות שאשכב וניגשה לביצוע העירוי. למזלי הושטתי את יד ימין וכיוונתי לכף ידי, שאינה מאכזת לאחרונה. נדייה דקרה דקירה אחת והצליחה. תודה לאל. תהליך ההכנה לרדיוסרג'רי כולל מתן זריקת טשטוש לווריד, מתן זריקה נגד כאבים לקרקפת, בדומה לזריקה הניתנת בטיפול שיניים, אם כי בכמות גדולה של עשרים סמ"ק. לאחר שלל הדקירות, הרופא מניח את "הקסדה" לראשי, קסדה חלולה, מעין מתקן ברזל, שיורכב לראש בארבע נקודות בעזרת ברגים המוברגים לבשר ולעצם. לאחר הטשטוש והזריקה כנגד כאבים לא חשים כאב, אלא לחץ ותחושה חזקה שארבע ברגים מוברגים לראשך. שניים מהברגים יוברגו למצח וזוג ברגים נוסף מאחור, פחות או יותר בקו האוזניים. המתקן המשעשע והלוחץ הזה צמוד לראשך במשך שעות רבות, במקרה שלי תשע שעות. לאחר כשעתיים לערך נלקחתי לסריקת CT. לצורך תכנון מדויק ופרטני, תמונת MRI שבוצעה שלושה ימים לפני הטיפול ותמונת ה CT העדכנית הכוללת את המתקן המקובע לראש המהווה נקודת יחוס, מוצלבים ומשמשים את הרופאים והפיסיקאים לתכנון החיסול הממוקד. בשעה ארבע לערך צעדתי לחדר המכונה שלושים ושמונה כדי לקבל את הטיפול. קיבעו את ראשי למיטה. תחושה מוזרה, אתה נדרש להפיל את ראשך לאחור ולסמוך על כך שראשך לא "ייפול" ויפיל אותך לרצפה. המכונה המקרינה מעט שונה ממכונת ההקרנה הרגילה לה הורגלתי. סביבי שלוש פיזיקאיות אחת ממוצא צרפתי ושתיים יוצאות חבר העמים, כך שלפחות לכולנו שפה משותפת אחת, עברית. באחריות רבה מאד ותוך בקרה הדדית כיוונו הפיסיקאיות את מיטתי וראשי לחמש זוויות ההקרנה, שנקבעו בתכנון המקדים. אתה אינך מרגיש דבר, אלא שומע את רעש המכונה. אני מעריך שכל אחד חש ומרגיש אחרת. תחת מכונות הקרנה, אני תמיד מתחבר לסוג של שלווה ונמנום ומוסיף דמיון מודרך להכוונת הקרן במדויק לגידול ולהצלחה. אורך הטיפול מותנה במספר הגידולים ובאופי שלהם. מאד עזר לי, שידעתי מראש על חמש זוויות הקרנה המתוכננות, כך ידעתי כמה זמן נשאר לטיפול. אחרי חזרתי לחדר האשפוז, הסירה האחות נדיה את הקסדה הלוחצת. תחילה, כפי שהיא הזהירה, אני ארגיש כאב כמו בפעולת קיבוע הקסדה, אך היא הבטיחה שזה יעבור בתוך עשר דקות. ואכן אחרי עשר דקות הלך הכאב והתפוגג לו ונשארתי עם עייפות ולחץ. על מצחי נותרו שני פצעי חדירה גלויים את שני פצעי החדירה האחוריים לא רואים בזכות שערותיי הצומחות לאיטם. הראש מעט כאב לי בעיקר הרגשתי לחץ. שני כדורי דקסמול פתרו את הבעיה במהירות.
במכתב השחרור עליו חתם ד"ר שושן ונמסר לי על ידי נדיה, נכתב שהסרטן שלי היגיע לעצמות. יש לי סרטן אלים אבל את זה הוא לא עשה. אני מקבל אחת לתקופה טיפול ארדיה עקב ערך קלציום גבוה בבדיקות הדם. טיפול ארדיה ניתן לחולי סרטן העצם. למרות מחאתנו הנתון לא שונה. מאידך ברישומי בית חולים כתוב שאין לי ילדים כך עדכנה אותי נדיה. במכתב השחרור האחרון תוקנו הנתונים. יש לנו שני ילדים, ינון וסתיו מקור גאוותינו. ילדים טובים כפי שנהוג לומר, אך הם באמת ילדים טובים, שעברו טלטלה קשה מאד, אולי אף טראומתי. התרחקותם לעיתים מהמחלה, אמונה ואופטימיות גם ללא בסיס מוצק הם מאד טבעיים ונורמאליים.
ד"ר שושן, שביצע את הפרוצדורה של הרדיוסרג'רי, מתנגד נחרצות למתן כדורים למניעת התכווצות המוח. שושן נימק את דעתו והחלטתו בצורה מאד רציונאלית. ההתקף האפילפטי שלי התרחש לפני עשרים שנה ולא חזר על עצמו, גם לא לאחר שחליתי ועברתי פרוצדורות לא קלות בראש, ניתוח והקרנות. כדורים אלה למניעת התכווצות, אצלי מסוג ולפורל, אותם החלתי לקחת עם תחילת אשפוזי במאי שנה שעברה למשך מספר חודשים כביטחון בלבד. לדברי ד"ר שושן כדורים מסוג כזה, אם מתחלים בנטילתם , יש ליטול אותם לפחות במשך חצי שנה ולדעתו הנזק עולה על התועלת. פרופסור נחושתן, שסומך על פרופסור לוסוס ופנה אליו בשאילתה בנושא השיב דווקא בחיוב ותמך בנטילת התרופה מחדש. אני חושש שלוסוס מקבל החלטות בשלט רחוק מבלי לרדת לעומקם של דברים במידה הנדרשת. בשלב זה אינני נוטל ולפורל ואינני "מכוסה" בשפתם של הרופאים. ד"ר שושן ביצע את הפרוצדורה הכירורגית, יש לו בה ניסיון רב ואני מבכר לקבל את המלצתו. למדתי שחלק מההחלטות במחלה הזו אתה מקבל בעצמך, תוך הימנעות מרשלנות וטיפשות. עם הגעתנו הביתה, החלפנו בגדים, ויתרנו על צליית הדגים בבית ונסענו לאכול ולהירגע במסעדה. תופעות הלוואי של נפיחות וצבע כחול בשקיות שמתחת לעיניים טרם הופיעו, העייפות אינה חריגה, ואני מאד מקווה ומתפלל שהבצקת סביב הגידול בראש לא תתפתח. בצקת היא אחת מהתופעות העלולה להופיע לאחר פרוצדורה כירורגית מהסוג שעברתי.
מה לי ולסופר אלי עמיר
הסופר אלי עמיר נכנס לקפה דובשנית עם חבר בשעה זו בה אני כותב ומספר על יום האתמול. החבר ביקש קפה גדול, כי זה יותר יקר ואלי עמיר משלם. "ראית" אמר אלי למלצרית, "הוא מפיל עלי את החשבון, תביאי לו מים". בדיחות של עיראקים. אלי עמיר גרם לי הרבה נחת והנאה במהלך השנים בעת שקראתי את ספריו. אילו ידעתי לכתוב מן המעט שבמעט שהוא יודע, ולמען השם עברית אינה שפת האם שלו, אלא שפת האם שלי, הייתה כתיבתי טובה בהרבה. העולם נחלק לאלה שיוצרים ספרות איכותית ולאלה שיודעים ליהנות ממנה. אני לפחות יודע ליהנות מכתיבתו של האיש החכם הזה.
המשך יבוא... © כל הזכויות שמורות ל – אביחי קמחי, ירושלים 2010 |