| ישראל העיף מבט מהיר אל הספידומטר לפני שהאט. המחוג הראה 105 במקום שבו מותר לנסוע עד 60 קמ"ש. זו הפעם הרביעית שהוא נתפס על מהירות בשנתיים האחרונות. איך זה יכול לקרות לו, חשב? הוא שמע את כריזת השוטר בניידת שהופיעה לפתע במראה. השוטר הורה לו לעצור בצד. ישראל האט את רכבו ועצר בשולי הדרך והניידת מאחוריו. חיש מהר יצא ישראל מרכבו וקידם בברכה את יעקב, "שלום יעקב, אני מופתע לראות אותך כך במדים". "שלום ישראל" השיב יעקב בארשת פנים רצינית. "אני מניח שתפשת אותי על חם כי אני ממהר הביתה. אשתי והילדים מחכים לי". "כן, אני מתאר לעצמי" ענה ראובן כמעט בלחש. "אתה יודע, בימים האחרונים עבדתי עד מאוחר ועתה אני ממהר הביתה וכנראה לא הקפדתי הפעם על המהירות המותרת" אמר ישראל בצורה מבודחת. השוטר לא ענה ועלעל בפנקס הדו"חות. "אתה יודע, אשתי טלפנה ואמרה לי משהו על עוף בתנור ותפו"א חמים לארוחת ערב, אתה יודע למה אני מתכוון?" "כן אני יודע למה אתה מתכוון, אני גם יודע שיש לך עברות קודמות רבות" סח יעקב. אוי ואבוי, חשב ישראל לעצמו, זה הולך להיות לא טוב. הוא בטח ירשום לי דו"ח. צריך לשנות גישה. "105 קמ"ש . האם תואיל בבקשה לשבת ברכבך?" "רגע, חכה רגע יעקב, אני הסתכלתי בדיוק במד המהירות ובקושי נסעתי 80" שיקר ישראל, העיקר שלא לקבל דו"ח. "בבקשה ישראל, לך שב ברכב" ביקש יעקב בנימוס. ישראל חש נבוך, נכנס לרכבו וטרק את הדלת בתסכול. הוא הביט במראה לעברו של יעקב וראה אותו רושם בפנקסו. למה הוא לא ביקש ממני רשיונות, תמה ישראל, איך זה יכול להיות? החרא הזה רושם לי דו"ח? מעניין איך תהיה הפגישה בינינו בבית הכנסת? איזה פרצוף יהיה לו לעמוד מולי? ישראל חשב לעצמו, מעניין כמה יעלה לו הקנס, הפעם, ופתח את הדף. רק רגע, מה זה? בדיחה? זה לא דו"ח, וישראל קרא: החיים יקרים – בואו כולנו ננהג בזהירות בבקשה. בואו נמנע צער וסבל מיותרים.
|