לפעמים דרכים  מצטלבות ויש בנו תחושה שזה לא מקרי. לאחרונה יצא לי לכתוב במקום אחר פוסט שעוסק במחויבות החברתית הבסיסית ביותר שלנו, או בעצם בחסרונה. ליהגתי שם על התחושה, שבחסות תורת ה"נאמנות לעצמי" אנשים מסביבי, ואף אני במידה מסוימת, מרשים לעצמנו להשתחרר מעולה של כל מטלה, או אף מפגש נעים שקבענו עם חברים, אם פתאום "זה לא בא לנו טוב". "תורת השחרורים" קראתי לזה, ואבחנתי מיד שייתכן והקושי שלי לקבל אותה בשלווה נובע מהחינוך הקיבוצי הקולקטיביסטי שקיבלתי בילדותי. והנה שבוע לאחר כן אני  מקבלת טלפון ומתבקשת להתראיין לבטאון התנועה הקיבוצית בנושא השפעת החינוך הקיבוצי על חיי.

אז כן, אני קיבוצניקית במקור. עד גיל 12 הייתי שם. משק-חי, בֵּית-ילדים, והכל.

המשך הסיפור מהפוסט ההוא היה, שבסופו של דבר, יום למחרת טיול שהתבטל עקב יותר מדי אנשים ש"שיחררו", אחת המבטלות המשניות, שנתקפה ייסורי מצפון קשים, לקחה על עצמה ארגון טיול אלטרנטיבי לחלק מהאנשים. הטיול היה באזור הקיבוץ בו גדלה. אני חשבתי שזה לא מקרה. ואולי גם לא מקרה שהכרתי אותה במסגרת פעילות התנדבותית למען מהגרי עבודה ("עובדים זרים"). אבל אז נזכרתי, ש"המשחררת הראשית" עליה סיפרתי בהקשר לאותו טיול – אף היא יוצאת קיבוץ. אבל אתם יודעים מה – גם זה לא מקרה. "תגובת נגד" קוראים לזה בספרות המקצועית. כשהחינוך שאתה מקבל כרוך בענישה קולקטיבית, אתה בהחלט עשוי לומר לעצמך יום אחד "אני את  שלי למען הכלל כבר עשיתי, דמיט!" ולהתחיל להתרכז באופן בלבדי במה שטוב לך. מצד שני, כשאני חושבת על זה, אותה "משחררת", אף היא פעילה חברתית מרכזית, לרבות בארגון "כוח לעובדים".

אין לי ספק שילדותי בקיבוץ, על המסרים שהיו שזורים בה, ועל החוויות שחוויתי בה (כן כן, ניצולת לינה משותפת and all that Jazz) השפיעו באופן נחרץ על הבחירות שבחרתי בחיים, ובעולם העבודה והקריירה בפרט. באופן מעניין, העיסוק שלי בזכויות אדם: בתחילה בתחום הכיבוש ולאחר מכן בתחום זכויות עובדים, הושפע מהחוויה הקיבוצית בשתי דרכים שונות וסותרות:

האחת, הברורה מאליה אולי – השפעת החינוך המכוון לאחריות קיבוצית, לסולידריות. אני לא מדברת על סוציאליזם, כי את הקיבוץ עזבתי בגיל 12, לפני שהתחילו פעילויות משמעותיות בשמו"צ, או איפה- שלא-היינו-אמורים לקבל את האידאולוגיה הזו לוריד. אבל הדברים חלחלו ביומיום. וגם פה: לטוב ולרע. הזכרתי קודם ענישה קולקטיבית. בעצם, יש לי שני סיפורים על ענישה קיבוץ-סטייל.

בכיתה ד' או משהו כזה, המטפלת (סוג של "אם בית" למי שאינו מתמצא בז'רגון הקיבוצי) מצאה בפח האשפה תפוח שניתן בו רק "ביס" אחד. היא כינסה את כל הילדים בקבוצה, והודיעה כי עד שלא יקום העבריין הבזבזן ויודה בפשעיו – לא יהיו יותר פירות בארוחת עשר. עברו מספר שעות והפושע לא הסגיר את עצמו. על דעת עצמנו כינסנו אסיפת-ילדים-שלא-מן-המניין, שם הוחלט כי למען טובת הכלל תיערך הגרלה: (באמצעות מקלות של ארטיק, אגב). הזוכה הלא מאושר "יודה" שנגס בתפוח – יענש – והקבוצה כולה תחזור לאכול פירות בארוחת עשר. זכור לי היטב שלמרות הסיטואציה הרגישה והלחץ הקבוצתי סירבתי להשתתף בהגרלה. אני גאה בזה עד היום.
את הקו בין תחושת חוסר הצדק שבענישה קולקטיבית והתוצאות המעוותות שלה, לבין מלחמתי למען זכויותיהם של פלסטינים שנפגעו מפעולות צבאיות של חיפושים, מחסומים, ירי שלא לצורך ועוד כהנה וכהנה עוולות הכיבוש על לא עוול בכפם – אפשר לדעתי למתוח בקלות. אבל גם את ההפנמה העמוקה של תחושה של "עמי פשע – גם עלי הבושה" שליוותה אותי בכל מעשי המאבק בעוולות למיניהן. כשהתחלתי לעבוד עם מהגרי עבודה ונחשפתי בבת אחת לסיפורי הניצול הרבים, החל מ"סתם" אי תשלום שכר מינימום וכלה באונס, עבדות וסחר, הרגשתי בושה רבה מפני אותם עובדים על התנהגותם של המעסיקים הישראלים, ועל היותי חלק מהם, באופן כלשהו. במידה לא מבוטלת, התחושה שאני עושה את המעט שאפשר כדי לאזן קצת את המצב בבואי לתת דין וחשבון בפני זרים או בפני הדורות הבאים או מי שזה לא יהיה – היתה חלק מהמוטיבציה שלי.

והנה עוד דוגמה להחדרת ערכי מוסר בקיבוץ: בעקבות "חרם" שעשיתי כילדה עם כמה חברות על ילדה אחרת בכיתה, נלקחנו לשיחת נזיפה ע"י הצוות החינוכי שכלל את המורה ושלש מטפלות. היתה שיחה לכולנו, ואח"כ השאירו אותי לבד מול "כיתת היורים" החינוכית הנ"ל.
"את המשפט: "לא תעשה לחברך את אשר שנוא עליך" יש לחרוט לך על המצח באותיות של זהב!",
אמרה לי המורה, ואני התחלתי לבכות. היא אמרה את זה, כי גם אני הייתי ילדה די מבודדת בחלק מהזמן. ונראה לה הגיוני שדווקא אני לא אשתף פעולה עם גועליות כזו. על כך שאולי בתור ילדה לא כ"כ פופולרית, הייתי מוכנה לעשות הרבה בשביל להמשיך לדבוק בחברות שהיו לי פתאום – אף אחד לא חשב. ולא מחל ולא חמל. אף אחת מארבע הנשים שהיו בכיתת היורים הזו (אחת כבר מתה ואחרת עשתה קריירה מפוארת בשרות בתי הסוהר, אגב). אני חושבת שהטקס הזה היה סוג של "עליהום" מזעזע, אבל היי; זה הצליח! ואת הקו מהמסר שנחרט באותיות של זהב מלובן על מצחי אל ההתעסקות בהפרת זכויותיהם של מהגרי עבודה אפשר למתוח גם כן בקלות.

הדרך השניה בה השפיעו חוויותי בקיבוץ על בחירותיי כאדם בוגר בעזרה למיעוטים מוחלשים היא מצד ההיכרות וההזדהות. בקיבוץ למדתי על בשרי, באופן המילולי ביותר, מה פירוש להיות חלש ולא אהוד. מה קורה כשיד הרשויות אינה נמצאת שם לגונן עליך ועל חירויותיך הבסיסיות. כשתלונות עשויות להפוך לחרב פיפיות. הכאב הזה הוא שיצר בי איזו אכפתיות-יתר, איזו חוסר יכולת להיות אדישה למה שקורה, ובמידה רבה הוביל אותי ללימודי המשפטים ולמרוץ אחר הצדק בשירות הנרמסים. אחרי שבתיכון הייתי חברה ב"נוער מרצ" והבנתי שלהיות פוליטיקאית לא אצליח, חיפשתי דרך אחרת, כוחות אחרים שבאמצעותם אוכל לפעול לתיקון עולם.

מצד שני, עם כל הנימה הביקורתית, הרי עזבתי את הקיבוץ בגיל 12, עדיין ב"עידן התמימות". לא ראיתי בעיניי את הרעות החולות והמכוערות של החיים בקיבוץ, ואני אפילו מאמינה עד היום שהלינה המשותפת ז"ל לא היתה רעיון רע כ"כ, אלא שלקתה בביצוע רשלני ולקוי (מאד). גדלתי בעולם של אמון בסובבים אותך ובכוונותיהם הטובות (טוב, לפחות של המבוגרים). וייתכן שגם פרט זה השפיע על הכוח והאמונה, על התמימות, אולי, שנותרו בי כדי לנסות ולגרום לשינוי.

אבל אולי דווקא עומקם הרב של המקורות (ואם תרצו – השריטות) שהיוו את המוטיבציה שלי למאבקים החברתיים, הוא גם שגרם לי לשחיקה מהירה. להיות עורך-דין פירושו להיות שכיר-חרב, בסופו של יום, ולהתפרנס ממלחמות. להיות עורך דין בארגון זכויות אדם – פירושו להיות איש של מאבקים בסביבת מאבקים, ומדובר במאבקים קשים ומתסכלים. כי דיכוי עובדים ורמיסת זכויותיהם הוא נוח לרבים, רבים מידי. מהממשלה שפוטרת את עצמה ממציאת פתרונות סיעוד הולמים לקשישים, באמצעות היתר להביא מהגרי עבודה והעלמת עין מרמיסת זכויותיהם והעסקתם בשכר בלתי חוקי ומקומם (וכך גם הציבור הנזקק לאותם שירותים – ולא רואה פתרונות אחרים בהישג יד – תומך בכך מן הסתם) עובר לבעלי הון שעסקיהם משתמרים, או משמרים את רמת רווחיותם תודות להעסקה פוגענית של עובדים, וכלה בשורות של עבריינים לכל דבר ועניין שמתפרנסים מעושק של אותם עובדים – מהעניים ביותר בעולם. וככל שאכפת יותר – מתסכל יותר. וקשה יותר להמשיך.

לפני מספר חודשים התפטרתי ולקחתי לעצמי חופש לא קצר לחשוב על המשך דרכי המקצועית. אגב, כמי שחינוך לעבודה ולעצמאות: גם בקיבוץ וגם לאחריו, היה ללא ספק הערך המרכזי שספגה – מדובר בצעד לא פשוט. להגיד "מגיע לי" ולא למען הכלל, ולחפש את מה שיעשה לי טוב – קודם כל – ולא רק יגשים את האידאלים ויהיה הדבר החשוב והנכון לעשותו. הגשמה עצמית, ולא רק הגשמה במובנה החלוצי. ועם כל הקשיים, אני עדיין מרגישה שזה כנראה חלק ממני. אולי לא למדתי בזמן לאהוב כסף, להיות תחרותית, להיות ראש קטן, או משהו מהדברים שגורמים לאנשים להשתלב בעבודות רגילות, מתגמלות או נוחות יותר. אולי אני סתם מתפלצנת. אבל התחלתי לאחרונה לחפש עבודה, ושוב ושוב אני מוצאת את עצמי נמשכת למקומות האלו, ומפהקת בייאוש מתוסכל מול עבודות שאני לא מצליחה לראות בהן משהו מעבר לפרנסה, שאני יכולה למצוא בו את עצמי. מצד שני, אני גם מתבוננת ביאוש מתוסכל בחשבון הבנק שלי, ובחלום העצמאות הכלכלית המוחלטת שעוד לא הצלחתי להגשים. כי אידאולוגיה וכסף, כך אומרים, לא הולכים ביחד. אלו עובדות החיים? עוד לא השלמתי איתן.

(רעיונות והצעות יתקבלו בברכה )