ופתאום שוב עברה שנה והיום ערב ט"ו באב. העיתונים גדושים במודעות קורצות על מסאז'ים משותפים באבנים חמות בצימר קריר בצפון, על מארזי שוקולד שהאוהבים יאכילו זו את זה באצבעות נלהבות, על תות בקצפת שהוא והיא ינגסו בו משני עבריו, עד שפיותיהם ייפגשו....ערגה מעכה בזעם את עיתוני סוף השבוע והטיסה אותם לפח האשפה. הו, כמה שנאה את ט"ו באב! הלוואי שיכלה לעקור אותו מלוח השנה לנצח!

אבל הוא המשיך להיות שם, מחייך אליה בלגלגנות כאומר : "אני פה, ולא מזיז לי שאת שונאת אותי....".למה לא נסעה לחו"ל? שם, בבורגס, או ורונה, או פראג – אף אחד לא שמע על ט"ו באב. אף אחד לא יביט בה ברחמים כששוב תבלה לבדה את מה שאמור להיות חג האהבה העברי האולטימטיבי. שם תוכל להתמזג בקבוצת הטיול המאורגן, חרישית ובלתי נראית כמו שהיא אוהבת, משתדלת לא לדבר עם איש, לא להתבלט, לא לעמוד במצב המביך שבו שואלים אותה מדוע בעלה לא הצטרף אליה, מי שומר על הילדים בהיעדרה, והאם זו החלטה משותפת שלהם שהיא תצא לטיול לבדה.

"לכו לעזאזל עם החקירות שלכם!" רצתה לצעוק. "אין לי בעל! אין לי ילדים! הבנתם? מה תעשו לי?".אך שום קול לא בקע מגרונה. רק הדמעות זלגו כמו מברז דולף. לחיות בגפה במדינה שבה מקדשים את התא המשפחתי, היש עונש גדול מזה? במקום לעזור לה למצוא בן זוג אחרי גירושים שותתי דם, כולם רק מעלים אותה על המוקד. כאילו אשמתה היא זו, שבעלה מצא לו מישהי צעירה יותר והודיע לה שנישואיהם הסתיימו. וכל זאת לאחר שנתיים בלבד!

השנים עברו. היא ידעה זאת לפי ט"ו באב כל שנה. שוב ושוב חזר החג המאוס הזה, הפותח את פצעיה הדואבים. כך ידעה שעברה עוד שנה. עד שעברו עשרים! מול הטלוויזיה נאלצה לזפזף עוד ועוד, כי בכל ערוץ נדחפו לעברה פרסומות על זוגות מאושרים, שרק מחכים לחג האהבה כדי להזכיר לעצמם כמה הם אוהבים. והנה רשימת המסעדות בעיר עם התפריטים המיוחדים לחג האהבה...מסיבות מיוחדות תוכלו למצוא ב....ולאלה שרוצים לחגוג באינטימיות מחכה הספא של ים המלח עם עשרות נרות ועלי ורדים....היא הוציאה מהמקרר מיכל גלידה והחלה להעביר את תכולתו אל פיה כפית אחר כפית....אך זה לא עזר.

למה, לעזאזל, כל דבר שעושים במדינה הזאת, חייבים לעשות ביום אחד קבוע, וכולם ביחד? מדוע כולם חייבים לצום באותו יום, להתאבל באותו יום, להתחפש באותו יום, לחגוג אהבה באותו יום? כמה נמאס מ"מדורות השבט" הלאומיות האלה. מדוע מדברים על אינדיבידואליזם, אם אף אינדיבידואל לא יכול לעשות שום דבר בלי הקבוצה? השעות חלפו, והשאלות הנוקבות רק התרבו במוחה הכואב. ותשובה אין.

זה עוד יותר כאב, כשידעה, שהייתה כל כך קרובה לחגוג את החג הנוכחי עם מישהו! רק שהחג הגיע מוקדם מדי. הם דיברו בטלפון, אפילו לא הספיקו להיפגש. שניהם היו מסויגים, עטופים במגננות של שנים. על כל שאלה הגיבו בתשובה תוקפנית. על כל תשובה הגיבו בדקלום ה"אני מאמין" שלהם.

ערגה גוללה בפני כיסוף את רשימת התכונות שטיפחה בשקידה במשך 20 שנה. כיסוף הקשיב באדיבות ל"גבר עוצמתי אך רגיש, קרייריסט אך מקדיש רבות לזוגיות", ואחר גולל את רשימתו שלו, שאותה חזר ושיפץ בכל אחת מעשרים השנים מאז התגרש. "היא לא מתאימה בכלל!", הוא חשב, מנסה למקם אותה בין "אישה חזקה ודעתנית" לבין "רכה, חמה וביתית". שתמשיך לערוג למי שהיא רוצה, אך בלעדיי! "הוא ממש רחוק ממה שאני מחפשת!", הרהרה היא. שימשיך עם כיסופיו למי שהוא רוצה, ויעזוב אותי במנוחה! השיחה הסתיימה ב"נהיה בקשר". שניהם ידעו מה זה אומר.

ערגה הביטה במיכל הגלידה הריק. טיפות זעירות נמסו בקרקעיתו. היא עמדה לכבות את הטלוויזיה וללכת לישון מוקדם, בתקווה לשינה נטולת חלומות, כשהתמונה מולה התחלפה, והמאמן האישי הכי מפורסם בארץ, חייך אליה  לצלילי "ים של אהבה" הדביק ברקע. "אם אין לכם את מי לאהוב בחג האהבה היום, נסו לאהוב את עצמכם!", אמר בקולו הסמכותי. ערגה לחצה בכל כוחה על השלט, עד שהמשפט האווילי נעלם מעיניה. אך כעת הוא היה במחשבתה ולא מש ממנה. "נסו לאהוב את עצמכם...נסו לאהוב את עצמכם...", חזר המשפט והדהד במוחה בכוח שטנים, והיא לא הצליחה להשתיק אותו.

במקום זאת מצאה את עצמה לפתע במטבח, אופה את המתכון שכל העיתונים פרסמו – "טראפלס לאוהבים". היא המיסה שוקולד עם חמאה ובחשה בסבלנות. קצת קוניאק, קצת אגוזים , וכבר היא יוצקת את התערובת הריחנית לתוך תבנית שקעים, תוך שהיא מפזמת לעצמה "come with me, to the sea of love". לא היה לה מושג מדוע היא עושה זאת, אך משום מה הרגשתה השתפרה. אולי באמת היא צריכה להמשיך עם זה עד הסוף ולהתפרע באמבטיית קצף בריח יסמין. בכל זאת, חג האהבה היום, גם לה מגיע קצת פינוק, לא?

צלצול הטלפון מצא אותה עטופה בחלוק מגבת, שיערה לח, מגרגרת בהנאה לאחר שטעמה "טרפאלס" נפלא אחד, עדיין לוהט. על הקו היה כיסוף. הוא כל כך גמגם בהתחלה, עד שלא הבינה כלל מה הוא רוצה. כשהבינה, לבסוף, שהוא רוצה להכיר לה חבר שלו, שלדעתו "תתאים לו בדיוק", התפלאה ששום תחושת עלבון לא עלתה בה. "למה שלא תקפצו אתה והחבר שלך אלי? הרגע הוצאתי מהתנור טראפלס שוקולד מדהימים, ואני לא מצליחה לגמור אותם לבד...", הציעה בעליזות. מופתעת הקשיבה לקולה, שנשמע קליל, קונדסי, מתרונן. קול של אישה שאוהבת את עצמה ואת ט"ו באב.

* כל הזכויות שמורות לאלומה עברון (c)