עוד רגע אני עובר את הבידוק ואני הופ הופ טרללה נוחת בארץ לידיים של רעומה. 30 שנה אנחנו נשואים, וזו הפעם הראשונה שאנחנו נפרדים ליותר משבוע. אני כבר לא כל כך אוהב אותה. מה אני אגיד לכם, זה לא כמו פעם שהיינו יפים ועם תקווה. עכשיו זה ההרגל והפחד מלהזדקן לבד. הבאתי לה מלא מתנות, שלא תספר לחברות שלה שאני נכה ריגשית. אוי, בתור שלפניי עומד זוג צעיר ודביק שכל הזמן מתחבק ומתנשק. אני לא מבין את זה, למה מול העיניים של כולם? גועל נפש. בדור שלי היה יותר פאסון. בחיית ראבאק, בא לי להקיא את כל הטובלרונים של הדיוטי פרי.

וואו, הנה משטרת הגבולות השוודית. פשששש, איזה גורילות אלו. שומרי המעבר השוודים הם לא פראיירים. כל אחד 1.90 מינימום, וכל הגוף קוביה. זה לא כמו הלפלפים של אל-על שמה שמעניין אותם זה הג'ל שבבלורית והדיילות. פה כל אחד שוואנצגר. שמעתי שעם השוודים אי אפשר להתחכם. הם לא מבינים בדיחות. או שאתה עובר או שאתה לא עובר. עוזי ארדיטי, ששירת איתי בגולני, הזהיר אותי שאסור להתעסק איתם, כי במחנות האימונים שלהם זורקים עליהם כדורי טניס במהירות של 220 קמ"ש, ומי שרוצה לסיים את ההכשרה צריך לתפוס 5 כדורים בפה.

הופ! הנה התור שלי הגיע. איזו יעילות אירופית... אני פשוט אחליק דרך מכונת הבידוק. "דאנקן מסייה דאנקן. וַאט??? הוֹ נוֹוֹוֹ!!! סוֹרִי סוֹרִי אִיטְס נוֹט מַיין."

יא אלוהים, הם מצאו בדופן של תיק המילואים שלי את תרמילי המאג ששמרתי מדיר אל ג'בייר, תרמיל אחד לכל מזוקן שקצרתי, וקצרתי הרבה. לא נורא, אני אדבר איתם בהיגיון, הם אירופים.

"מסייה, וֶר דוּ יוּ טֵייק מִי? נוֹ נוֹ, לא לחדר הקטן, נוֹ מִסְייה, אֵיימ קלאסטורופיביק!" אוי לא, הוא שם את הכפ.. "נוֹט דֶה גְלַאבּ! נוֹט דֶה גְלַאבּ! רעומה!!! רעומה!!! אני אוהב אותך!"