ושוב פיטר הילד המפגר מקצה הרחוב מרקד למרגלות ביתו ומידי פעם אף מעיז לקפץ בעצבנות על המדרכה.  עם חולצה אדומה ותחבושת לראשו הוא מחכה בקוצר רוח למכוניתי שתבוא אליו ואט אט תעצור את גלגליה.  ואז  כשיציץ בי בחיבה וינפנף את כף ידו בעצלתיים, הוא יתנדנד בכבדות ויטלטל את ראשו מצד לצד, עד שלבסוף חיוך יוולד בפניו.  בצעדים מהססים הוא בא אל המכונית, מצמיד את שפתיו בחוזקה על שמשת החלון ומנשק בכל כוחו.   את עיניו הוא עוצם ואת שפתיו הוא ממשיך ללחוץ בחוזקה כאילו זאת היתה הנשיקה הראשונה.