19-5-09 באדיה, הנה אני פה, במרכז בחצבה, כבר חמישה ימים בלי לשים לב, הזמן טס מהר. יש לי פה תחושת בית חזקה מאוד, זהו בית בשבילי באדי, בית שיש לי בכל מקום בעולם. אני נזכרת שכשהגעתי לאוסטרליה, הדבר הראשון שרציתי לעשות היה קורס של עשרה ימים ויפאסנה "לאפס" את הנפש. נירשמתי לקורס דרך האינטרנט, התקשרתי למרכז כדי לקבל הנחיות הגעה וחיכיתי כמה ימים למועד הקורס. בינתיים טיילתי עם פיליפ הספן הג'ינג'י ברחבי סידני בים וביבשה.
כן, אני מגיעה לכאן כבר הרבה שנים, הסתבר לי רק לאחרונה שאני שייכת לאחוז אחד מברי המזל שממשיכים לתרגל ויפאסנה גם אחרי הקורס. אני פשוט המשכתי, מיליתי את ההנחיות שקיבלתי וראיתי כי טוב אף טוב לי מאוד ושדברים טובים קורים. האיזון הנפשי שלי הולך ומתפתח כל הזמן, סך הכל ילדה טובה שעושה מה שאומרים לה... איזה מזל! זה לא מובן מאיליו. ביום הנסיעה, צעדנו פיליפ ואני, יד ביד לכיוון האוטובוס, הוא ליווה אותי ואני לא ידעתי אז, שזו תהייה הפגישה האינטימית האחרונה שתהייה לנו עוד... לו לא היה מושג קצוץ לאן ומה אני הולכת לעשות, מדיטציה לא אמרה לו הרבה, הוא חשב שאני, כמו איזה תיירת, הולכת לנופש או לטרק בהרים הכחולים.
בדירה שגרתי בה, הייתה לי התארגנות קשה, איטית וכבדה באופן מיוחד. השארתי הרבה מן הציוד שלי בסידני, בארון הגדול שבדירה, ולקחתי רק את התרמיל כשהוא עמוס לעיפה!!! לא חשבתי שיהיה לי צורך לסחוב אותו הרבה על הגב. כשיצאתי לבונדאי ג'נקשן, לתחנת הרכבת, הייתה שעת אחר הצהריים מוקדמת, הנסיעה היתה אמורה לקחת כשעה וחצי. התגלגלתי לתוך הרכבת עם התיק הענק לצידי. תחילת הנסיעה היתה בנוף העירוני של סידני היפה ולאט לאט או אפילו די בפתאומיות, כל השטח התכסה בכמויות ובשטחים ענקיים של עצים ירוקים, גם אם היו שם בתים הם היו חבויים בתוכם. יערות אינסופיים בתוך הרים ושכבות על שכבות של ערפל כחלחל... יפה, רחב, פתוח, נוסעת אל הלא נודע.
את הקורס אני מכירה, זה היה הקורס החמישי שלי במספר, הקורסים בודאי מחתנהלים בדיוק באותו האופן בכל מקום בעולם, אך הפעם ידעתי, הכל אחרת, זאת הפעם הראשונה שאני עושה קורס בחו"ל, אני אחרת, הסיטואציה שונה, המקום חדש לי ואני סקרנית לדעת מה בתוכי? מה בגופי? מה זורם בעורקי? מה מתבשל בחיי? את הסבר ההגעה, שקיבלתי בטלפון, לא זוכרת היכן רשמתי, אך זכרתי פחות או יותר את מה שאמר לי הבחור באוסטראלית מהירה: "כשאת יורדת מהרכבת עליך ללכת בצד מסויים של פסי הרכבת ולצעוד כמה דקות כדי להגיע למרכז המדיטציה.
הגעתי לתחנת היעד, בלאקהית' שבהרים הכחולים. ירדתי עם התיק על גבי. הסתכלתי על התחנה, ועל העיירה הקטנה. כמה חנויות קטנות, של חפצי נוי חמודים ושקט. הלכתי לעבר החנות שבתחנת הדלק ממולי, נכנסתי להשתין וכשיצאתי, קניתי לי ארטיק. היה נראה שיש רק צד הליך אחד לפסים. התחלתי לצעוד, כשאני תוהה על איזה צד של פסי הרכבת הדריך אותי האיש ללכת? מימין לפסים או משמאלם? המשכתי בכיוון שהיה נראה לי שלשם הדרך הטבעית מובילה. התחלתי לצעוד בהתרגשות ובשמחה.
היתה כבר שעת אחר צהריים מאוחרת והאור התחיל לרדת. אני צעדתי, כשבמוקדם יותר מאשר מאוחר הסתיימה המדרכה וגם תאורת הרחוב איתה, וכך התקדמתי בצידי הכביש על שביל, עם עצים מצדו אחד ומכוניות דוהרות בכביש מצידו השני. בשלב מסויים הגעתי לתחנת אוטובוס, עצרתי, הייתי כבר עייפה, כבר צעדתי כעשרים דקות בערך עם התיק הכבד ונשבר לי כבר הגב. השאלה שהציקה לי כל הזמן היתה: האם אני בצד הנכון של פסי הרכבת בכלל? כבר היה חשוך לגמרי ולא היה לי מושג היכן אני נמצאת ולא היה באופק שום מרכז מדיטציה הנראה לעין. לא הייתה בסביבה נפש חיה, רק מכוניות ומשאיות טסות בדרכן. בארץ בודאי, כך חשבתי, לא היו נשארים אדישים לאישה שצועדת באמצע הלילה, בכביש חשוך ומרוחק, לטובה ולרעה. התיק כבר היה כבד לי מאוד על הגב וגם טלפון לא היה לי.
הפחד והלחץ התחילו לעלות בי, צעקתי בייאוש אמא! מה אני עושה עכשיו?! איך אחזור עכשיו את כל הדרך הזאת? אני כבר מותשת ואין לי כוח לזוז! משותקת מפחד, לא רואה כלום! חושך מוחלט! כשחזרתי מעט לאשתונותי, שמתי לב שמבין סבך העצים יש אורות חלושים של בתים. חשבתי שאולי זהו המרכז? התחלתי לצעוק 'האם יש כאן מישהו?' 'האם מישהו שומע?' חשבתי לעצמי אם רק אוכל להגיע לבתים... אך איך אחצה את הבוש הזה בחושך? איפה אמצא מעבר? כל הזמן פחדתי נורא, אבל באמונתי ידעתי שכשאני בדרכי לויפאסנה יש לי הגנה והדהאמה שומרת עלי, וכמתרגלת ויפאסנה, חשוב שאשאר מאוזנת.
פתאום עלה בי רעיון! נזכרתי שיש לי מצית בתיק! הוצאתי אותה בשמחה והיא שימשה לי כתאורה ולו כדי למצוא מקום סביר לחצות את הבוש ולהגיע לאיזור הבתים. כשאני צועדת כבר חזרה לכיוון בלאקהית' ובודקת את הסבך, מצאתי מקום סביר, שנראה כי אפשר לעבור בו, עם המצית שנכבתה לי כל שנייה תפסתי אומץ ועברתי! הצלחתי! הגעתי אל שביל שהוביל אל מספר בתים פרטיים. כל הסביבה חשוכה כמובן, מי צריך פה אור? מה כבר יכולתי לעשות? החלטתי להתדפק על אחת הדלתות, ולשאול היכן נמצא מרכז הויפאסנה וכך עשיתי. אני דופקת בדלת אחד הבתים, פותח לי גבר, מסתכל עלי ולא מבין מאיפה באתי וגם אין לו מושג קצוץ על מה אני מדברת. איזה ביש מזל.
דפקתי בדלת הבית שליד, הפעם בית משפחה, הם צופים בטלויזיה, אוכלים ארוחת ערב, משחקים. אני שוב שואלת, האם הם יודעים היכן מרכז המדיטציה נמצא? הבשורה הטובה היתה שהם מכירים את המרכז! איזו הקלה! איזה יופי! אך הבשורה הרעה היתה שאני אכן בצד השני והלא נכון של פסי הרכבת. אני רחוקה מאוד ואין מצב שאסחוב את עצמי עם התיק הכבד לשם... כשאני עוד בהלם מהחדשות והאיש עוד עומד בפתח הדלת וכבר רוצה להמשיך בחייו הנעימים קפץ לי רעיון גדול במוחי הקודח היצירתי והמפתיע! רגע! תודה על העזרה אבל האם יש מצב... אם לא אכפת לך... ואם זה בסדר ש... תזמין לי מונית לכאן? הו כן! בסדר, בלי בעיות. המונית בדרך! תודה רבה ולילה טוב! הו אלוהים! איזו הצלה! חיכיתי לה בחוץ וזו לא אחרה לבוא ואני כבר הייתי בדרך מבטחים למרכז המדיטציה. כשהגעתי לשם המומה מהחוויה המאתגרת והמערערת שעברתי, נשבעת שלעולם לא עוד אסתובב בשעות הערב החשוכות לבדי במקומות חדשים, שילמתי לנהג ונכנסתי פנימה אל המשרד.
במשרד עמדו כמה אנשים מולי וגבר אוסטרלי צעיר ג'ינג'י פרוע, ישב ליד השולחן הסתכל בי ואמר לי 'ברוכה הבאה! הגעת הביתה!' אחריו הגיח גבר אחר לחדר, עם שיער שחור מתולתל וארוך, שאל אותי בעברית 'את ישראלית? עניתי שכן 'בואי, את רוצה לשתות לאכול משהו?' איזה כייף, איזו הרגשה טובה, הגעתי למחוז חפצי בשעה טובה... עדיין לא להארה אבל לפחות לדרך שמובילה אותי אליה בביטחה...
הפעם, כשאני כאן, במרכז הויפאסנה בחצבה על תקן עובדת דהאמה, מבשלת, מגישה, מנקה וכמובן מודטת לפחות שלוש שעות ביום, עלתה בי המחשבה שאני לעולם אמשיך לתרגל ויפאסנה זוהי דרך חיים וזכות גדולה עבורי לצעוד בה! המסע העמוק, הקבלה, הנתינה והזרימה ביניהם. ההגיון והאמת שבדברים נוגעים בי עוטפים אותי כמו מעטה של הגנה ותקווה, שיש דרך להשתחרר מהסבל! יש דרך שלא תלויה בדבר מלבד הנכונות שלי לצעוד בה באהבה, בעקביות, בקבלה, באיזון... הכי חשוב באיזון. כעת אני חשה נפלא להיות פה, היום ישבתי למדוט בשתיקה, כאחת התלמידות, מ4:30 לפנות בוקר עד 16:30 אחר הצהריים, כמובן עם הפסקות לאוכל ולמנוחה. במנוחה עלו בי דימויים וחזיונות שמדהים מהיכן הם יוצאים. היה לי טוב, עבר לי מהר, אבל בסוף כבר איבדתי את סבלנותי, כבר רציתי לחזור אל המטבח.
כשאני במדיטציה אני יושבת, מתבוננת פנימה בתחושות הגוף שלי, כאן ועכשיו, יש לי לחץ בצוואר, דיגדוגים על כל הפנים, מהמים שמתייבשים להם בכל רגע ורגע על פני, שומרת על איזון, מתבוננת באוביקטיביות בתהליכי השינוי המתהווים בכל רגע בגופי, שינוי, שינוי, שינוי, אניטשה, אניטשה, אניטשה קורא המורה בשפת הפאלי העתיקה. הרגל כואבת לי, היא נרדמה, רגל שמאל, מגרד לי בראש ויש לי הבהוב של כאב בשכמה השמאלית, אני חשה את הגוף ואז המוח שלי נודד אל מחוזות אחרים. אני חושבת מה אני אכתוב לך ואיך אתאר את חוויותי, אני חושבת מה לומר למורים, חושבת על הסידורים שמחכים לי, טלפונים ועל איך להספיק לתפוס את האוטובוס של היום בבוקר לתל אביב. אני עוזבת היום ואז אני שמה לב שאני כבר לא בתחושות, כבר לא בגוף, עזבתי, נדדתי, אני חוזרת להווה, פנימה.
יושבת בין עוד כשישים אנשים, מודטת בעיניים עצומות, שוקעת עמוק בתוך עולם פנימי. כל עוד אני מתבוננת באובייקטיביות, במודעות ובאיזון אינני יוצרת עוד משקעים שליליים וכך נעקרים ממני משקעים שלילייים שקיימים בתוכי. לעומת זאת, אם אני ממשיכה להשתוקק או לסלוד לתחושה טובה או מתחושה קשה, אני מעמיקה את הדפוסים ומכפילה אותם וכך גם את הסבל שלי. אני ממשיכה להתבונן, בשקט, כואבת לי הבטן, יש לי בחילה. לא סולדת לא דוחה, מקבלת באיזון. עולים לי דימויים של שוטרים, פתאום תוקף אותי גירוי פתאומי בגרון בצד ימין ואז בשמאל, מן יובש כזה, יוצר גירוי ואז שיעול קשה ויבש, כוחני משהו מתפרץ ומשתלט לי על דרכי הנשימה. אני מתבוננת בכך ושמה לב שאני נושמת מהר יותר ואז אני נושמת לגרון בקצב שהגוף רוצה, יותר מהר, בעדינות וזה עוזר לי, הגירוי נרגע לזמן מה. שמתי לב שאי הנוחות העיקרית שהתעוררה בי, היא לא השיעול עצמו אלא שאני בטח מהפריעה לכולם עם השיעול שלי... בלילה השתעלתי המון ובאמת חששתי מכך מאוד, אך כשבררתי עם הבנות שישנו איתי בחדר, הסתבר שהפרעתי רק לעצמי. באולם, כך גם בחיים, אני לומדת שכן, מותר לי וזה חלק מהתרגול שלי, לחיות כמו שאני, גם אם בקול רועם גם עם אנשים סביבי, אם זוהי המציאות שמביעה עצמה דרכי כעת.
עובדי הדאהמה שמשרתים כמותי, עכשיו בקורס, אני רואה בהם אנשים מופלאים והנכונות לתרום ולהתנדב ממלאת אותי בהתפעלות, התרגשות ושמחה על כך שאני חלק מהאפשרות המופלאה הזאת, לתת ולקבל ולהיות אנוכית תוך שירות אחרים.
בלילה חלמתי חלום על גל ענק שמגיח מן הים כשאני יורדת בשביל והגל סוחף את האדמה תחתי. הדימוי הזה נתפס חזק בזכרוני. היום אני עוזבת, חוזרת לעולם של אנשים, טלפונים, כסף, טיפולים, עבודה ולימודים. היום גם יום הולדתך באדי ואת חוגגת לך ואני אינני שם איתך. מעניין איך את נהנית ומה עושה? מברכת אותך מאי כאן יקירה.
כעת אני "בחוץ" בפונדק עין חצבה, יש ריח של סיגריות מסביב ומלא אנשים. הצלחתי להגיע לאוטובוס. אני נוסעת ישר לשיעור של עוצמת הרכות בקדרון. יש לי הרבה דברים לעשות ולארגן. כאן בחוץ, הקצב אחר, התדר אחר, אני אחרת. הכול פועל לטובתי ואני לטובת הכול. אני ממתינה שנצא לדרך, אחרי ההפסקה, בי' בי' חצבה עד הפעם הבאה באהבה.
|