אתה, אני והרוח...

בין מבול ההודעות בפורום הורים לפעוטות נקלטה בעיני הודעה שכתבה מיקה28  ובכותרת שלה נכתב "אני יודעת שזה לא קשור, אבל אני צריכה עזרה". מבט נוסף הראה שהגיבו להודעה כבר 23 תגובות. אז נכנסתי. מיקה כתבה שלפני כמה ערבים היא נכנסה למקלחת. כשהיא יצאה, בעלה נכנס למקלחת והיא ניגשה למחשב לחפש איזה אתר שהיא גלשה בו בצהריים, נכנסה להיסטוריה וראתה שם של אתר סקס, בלחיצה אחת נשבר לה הלב. האתר היה אתר להיכרויות דיסקרטיות. בעלה, שלא היה זהיר )בלשון המעטה(, השאיר את שם המשתמש והסיסמה והיא נכנסה לכרטיס שלו. היא שמעה את המים נסגרים במקלחת, העתיקה את השם והסיסמה וסגרה את המחשב. למחרת היא פתחה כרטיס באתר והתחילה להתכתב איתו, אחרי כמה מסרים, הוא הציע שיעברו לטלפון והיא לא ידעה מה לעשות וכתבה את ההודעה בפורום. התחלתי לקרוא את התגובות בנוסח "תזרקי אותו מיד!" "תארזי את הבגדים ותשלחי לו עם ההודעות המודפסות למשרד" ועוד כאלה ואחרות. באינסטינקט ראשוני נגשתי והוספתי תגובה ובכותרת שלה כתבתי – "את רוצה שאני אתקשר אליו?" להבדיל מכל תגובות הנאצה של בנות הפורום, בחרתי להיכנס לנעליה, הרגשתי שהיא מבולבלת מכדי לעשות צעד דרסטי. כתבתי לה כמה מילים ואחרי חמש דקות קיבלתי ממנה מסר אישי, דיברנו בטלפון, היא סיפרה לי את הסיפור המלא. עמדתי לצידה, דיברתי איתו, פלרטטתי איתו בנייח כשהיא בצידו השני של הנייד. סוף הסיפור היה טוב, הבחור התוודה בלי שום צעד שנעשה מבחינתה, סיפר לה הכל והתנצל והכל היה בסדר.

אבל אצלי... אצלי משהו חדש נפתח. היה נעים לי הפלרטוט הזה. הוא נכנס למקום שהיה כל כך חסר לי בבית, כאילו העיר את כל הפרפרים הרדומים מחדש, הוא הזכיר לי אותי של פעם. וזה היה ממכר.

חיפוש מהיר ב Google ומולי תוצאות חיפוש של אתרי הכרויות וסטוצים על ה web. התחלתי לעבור על האתרים, אחד מהם היה כתום. כתום אני הכי אוהבת, אז גלשתי פנימה. "הירשמו חינם" היה כתוב ואני... נרשמתי. כתבתי כמה מילים על עצמי ושמרתי. תוך שעה התחילו ליפול פניות לתיבת הדואר שלי. אחת אחרי השנייה, רווקים בני 23, נשואים בגילי, פניות סוטות, פניות נעימות, התחלתי לפלרטט.

פלרטוט הוביל לפגישה ראשונה, לשנייה ואפילו לרומן קצרצר שאת אותותיו אני חווה עד היום עם בחור שהפך מנשוי לגרוש ובעיקר, לחבר. יצאתי מהאתר וכשהסתיים הסיפור איתו, חזרתי.

למדתי לנתב בין כל הפניות, למחוק פניות לפני שקראתי אותן, לחסום את הסוטים, לפלרטט עם הנכונים.

ב 12.10.2009 נפלה פניה קטנה לתיבה שלי. השם: רואי 35. את השם רואי אני אוהבת, הוא טרח גם לציין את גילו ולא בחר שם הזוי או מתיימר, פשטות אני גם אוהבת. שווה לבדוק ואני נכנסת פנימה. שורה על עצמו, קצת יבש. הגובה 176 ס"מ. "נמוך לא?" אני אומרת לעצמי ומיד עונה  "לא מידי... כל הטוב מרוכז, בטוח יש בו כריזמה". מה הוא מחפש? "הראש הכי מיוחד שיש..." מעניין. אבל עדיין, אין בכרטיס בשר. עברתי למסר.

"הי ,

אין הנחתום מעיד על עיסתו , אבל אני באמת חושב שאני מכיל את התכונות שאת מחפשת . אני יודע גם שרוב הגברים נשארים ילדים גם כשהם מגיעים לגיל 35 אבל , אני חושב , במלוא הצניעות , שמה שעברתי והמקומות אלים הגעתי , בגרו אותי והפכו אותי למעניין ורגיש יותר .

גם אני מחפש את זאת שאפשר יהיה פשוט... להתרגש איתה מחדש".

חיוך התפרש על שפתי. פניה כזאת קולעת טרם קיבלתי באתר הזה. הבחור יודע לכתוב. פגע ישירות באחד המיתרים המרכזיים בנפשי. גם כותב וגם משדר עניין. אבל כשועלת אתר ותיקה ידעתי שתמיד קיים מצב שהוא העתיק את הפנייה ממקום אחר ופשוט הדביק, לי ולכל שאר הבנות באתר. "אני צריכה לבדוק אם הוא יעמוד באותה רמת כתיבה" אני לוחשת לעצמי.

מתחת לכתוב צוטט שיר. אני לא מכירה את השיר הזה. אני קוראת אותו ומבין המילים מדבר אלי רואי 35. הוא בחר בשיר של שאלות. "ספרי לי, את הסודות של חייך...." כל שאלה שואלת במילים אחרות, לאן נעלמו הפרפרים שלי, איפה החבר הטוב שאיתו אוכל לדבר על הכל, הוא מבקש לדעת את תשוקותיי.

זה לא פשוט לבחור את השיר הנכון ולהתאים אותו למישהו שאתה לא מכיר.  ואני, ילדה של מילים.

"אכתוב לו חזרה" אני מחליטה וכותבת שורה אחת בלבד.

"כתבת יפה...." ושחררתי את ההודעה. עכשיו נראה אותו מתבטא. כמה שעות אח"כ עדיין לא הגיעה תשובתו. "עליתי עליו, עוד קשקשן" וסימנתי V ליד מדף הציידת המנוסה שבי.

יום למחרת התחיל כיום רגיל. טלפונים, לקוחות, מריבה עצומה עם מתכנת חוכמולוג ואני נוחתת חזרה עצבנית בחדר שלי, סוגרת את הדלת בפוזה ברורה של "אל תעיזו להתקרב אלי" ואני נכנסת לאינטרנט. מחכה לי הודעה. שוב "רואי 35" במייל כתובה רק השורה הראשונה. "בוקר טוב יקירה". אני נכנסת.

תוך שניות הקשבתי לסיפור חייו המתומצת של בחור שאינו מכיר אותי, שהחליט מתוך בחירה לחשוף את עצמו מולי. "איך לעזאזל הוא ידע שאני אוהבת להקשיב?" אני שואלת את עצמי וחוזרת לטבוע בתוך מילותיו. כמו סם הרגעה שעוטף את גופי אני מרגישה איך כל שרירי הלסת שלי נרפים והופכים לדייסה אחת של חיוך בלתי נשלט, המבט המצועף בעיניים מתחיל להגיע ואני קוראת את קטע המחץ:

"אני מחפש את זאת שאוכל לפתוח איתה חלון בזמן . משהי שמוכנה לקפוץ לרגע מהמסע המטורף של החיים, של השגרה השוחקת , של המחויבויות האין סופיות ולהמתיק רגעים של שיחה , של ריגוש , של מגע יד מלטפת כאילו היינו לבד בעולם". 

אני נמסה. לרגע נאלם הדיבור וקו המחשבה נראה כקו הסופי של מכונת הנשמה. הוא תירגם את תשוקותיי.

אני מורידה את ה V שהעליתי למדף ובוחרת לספר לו כי הוא כבש אותי במילותיו ומציעה לו לעבור למיילים האישיים. והוא שם, הופך מרואי 35 לאריאל ולדבריו, מחכה רק לי.

בוקר שהתחיל רע הפך ליום קסום. הוא אכן חיכה לי במייל האישי. אנחנו מחליפים מיילים ארוכים, חשופים, הוא מותיר אותי לא פעם ללא מילים, אני נשאבת אליו, כמו מגנט נדבקת למילותיו, לא מסוגלת להתרכז בשום דבר אחר והפרפרים כולם, כאילו קיבלו קוד יקיצה מתחילים להשתולל לי בבטן. מייל אחרי מייל והוא חושף את עצמו לחלוטין. הנה פרטיו האמיתיים, הוא לא מפחד ממני. הוא כל כך מהר הבין שלא אפגע בו לעולם.

הוא לא מפחד לחשוף את רגשותיו, הוא כותב לי, אתה מה שלא העזתי לספר לו:  "רגשת אותי היום. זה לא קורה כל יום. זה לא קרה מזמן." הוא אמיתי?

סוף היום ואני יושבת מול המחשב בבית, מרגישה אותו בכל גופי וכותבת לו.

 "קוראת שוב ושוב את מילותיך. את סיפור חייך בקצרה. (ברור לי שדפים שלמים לא יספיקו כדי למלא את הסיפור כולו, ואולי, ניקח את זה כפרויקט משותף לילדך- נכתוב יחד את סיפורך, גם מפיך וגם משאלותיי)..."

ובתוך המייל שחזר אלי, נכתבה השורה הבאה:

 "אשמח לשתף אותך ואם תבחרי לכתוב ... אלווה את כתיבתך בנשיקות"

לא אני ולא אריאל ידענו באותו רגע לאן שני המשפטים האלה הזה יובילו. בעצם, אולי אריאל ידע.

בוקר המחרת התחיל בחיוך גדול שלי. הגעתי מוקדם לעבודה, ארגנתי את היום והנה מגיע אלי מייל עם תמונה. גבר צעיר, נראה לכוד בחליפה בהירה, עניבה מזעזעת, רקע חשוך.

 "ידעתי. ידעתי שזה לא יכול להיות עד כדי כך טוב. הוא היה חייב להראות רע", אני אומרת לעצמי. כמעט באותה שנייה כאפה עצמית נוחתת עלי ואני שולחת את עצמי להסתכל במראה הפנימית שלי ולכעוס על התעוזה הגועלית של לשפוט אדם לפי חיצוניותו. אני מחזירה לו מייל עם תמונתי ומתקשרת למספר שטלפון שהוא נתן לי יום קודם.  "בוקר טוב" וקשה לי לעצור את החיוך למשמע קול נעים בצידו השני של הטלפון. השיחה קולחת, רמת הכתיבה לא נופלת מרמת הדיבור, הוא צוחק, קליל, משתף ומקשיב. השיחה עוברת מחיות, למוזיקה, לילדים והוא במקביל לשיחה שולח לי תמונה שלו עם ילדיו. ובה, כאילו אדם אחר. בחור מתוק, משוחרר, עם שני ילדים קסומים, עם חיוך וברק בעיניים.

יום שלם עובר בין מיילים לשיחות וכל הפרפרים בגופי השתחררו לחופשי. "אני חייב לראות אותך" הוא אומר ואני, כאילו שוכחת את כל חומות ההגנה שלי, מוצאת את עצמי קובעת איתו ליום למחרת בלילה. היום עבר לאט, כל שנייה נראתה כמו נצח וכל ישיבה בה נוכחתי, היה בה רק גופי. ראשי היה עסוק בלדמיין. בלנסות ולהרגיש את הטעם של הנשיקה שלו.

בוקר חדש מגיע. אני אפילו לא צריכה לחכות והנה הוא מתקשר. נשמע נרגש כמעט כמוני. אנחנו קובעים בחניון בתל אביב. הוא שואל אותי מה יותר מתאים לי, אבן או טבע. אני משאירה לו את זכות הבחירה כשאני נוטה לכיוון הטבע. "יש מקום מדהים שאני מכיר ליד ירושלים" הוא מספר לי, ואני מרימה חומה. "בוא ניפגש בתל אביב וקודם נראה אחד את השנייה משם נמשיך". והוא איתי. משדר בטחון מוחלט בפגישה. קבענו בתשע.

אני מתקלחת. הלב שלי דופק במהירות שיא והבטן מתהפכת. אני לא מרגישה טוב. חולשה עוטפת את הגוף שלא עומד בלחץ, בהתרגשות. אני מתאפסת על עצמי ויוצאת לדרך, שתי דקות ואני בחניון. מדליקה סיגריה ועוד אחת ואריאל בדרכו אלי. כמה דקות והוא מגיע. אנחנו יוצאים מהרכבים ומולי עומד גבר עם פני ילד, חיוך ענק ועיניים בורקות מאחורי משקפיים שקופות, עטוף בהילה לבנה וארבע טון כריזמה. "היי" שמח הוא אומר ועוטף אותי מיד בחיבוק ונשיקה. אני מחייכת אליו ומוציאה את השרשרת שמתחבאת מתחת לחולצה שלו. אהבתי. אני מושיטה לו מתנה. באחת השיחות שלנו דיברנו על מוזיקה אירית. כמה לא מפליא היה ששנינו מחוברים לסוג כזה של מוזיקה. צרבתי לו את הדיסק האהוב עלי מכולם. "שנעלה לירושלים?" הוא מחייך ואני עוברת לרכבו.

הנסיעה מתחילה, סיגריה ביד, אוויר קריר והשיחה קולחת. אריאל מחליט לפתוח את הנסיעה בטרק אירי שאני חייבת לשמוע ואני מזהה את הדיסק כאחד מהדיסקים שיש לי ומחליפה בעקשנות לדיסק שהבאתי איתי. "תעביר לטרק 13" אני אומרת  "תני לשמוע מההתחלה" "לא, תתחיל ב 13". אני חייבת שהוא ישמע את הטרק הזה. הוא בחר לפתוח את ההתכתבות שלנו במילות שיר שיאמרו המון ואני בוחרת לפתוח את הנסיעה במילים שידברו במקומי. "את אני והרוח.... " והוא מתחבר לשיר, לדיסק ואנחנו מדברים על הכל. ידו נוגעת בידי והן מתחברות אחת לשנייה בצורה הטבעית ביותר שרק יכולה להיות. והוא נעים לי ואני לא חושבת על כלום, והבטן כבר רגועה והרוח הקרירה עושה את שלה ואנחנו מטפסים לכיוון ירושלים. "אל תלחצי מהדרך, זה רק נראה אמצע שום מקום" הוא אומר ופונה לאבו גוש. ואני לא ממש מצליחה להבין ממה אני אמורה להילחץ.... ממשיכים מעלה ופונים לכיוון יער בכביש לא כביש, הדרך מפותלת, עטופה בעצים גבוהים שדרכם אפשר לראות את הכוכבים, מטפסים על דרך אבנים, אריאל מגניב אלי מבטים לראות אם אני בסדר עם המיקום, אותי זה מצחיק, אני יודעת בביטחון שהוא יודע בדיוק לאן הוא לוקח אותי, אני סומכת עליו. העלייה מסתיימת ברחבה גדולה ואריאל חונה. "הגענו, אנחנו בנטף". ומולי חושך מהול באור ירח. אורות ירושלים מרחוק ושולחן עץ יערי עומד מתחת לעץ וכאילו מחכה רק לנו.

אנחנו מתיישבים ומתמכרים לשקט. איזה מקום קסום. אני מסתכלת סביבי. אריאל מתיישב מולי, הוא ידע שאתחבר למקום, אני רואה את השלווה בעיניו. הוא מספר לי על המקום ועל הבחור שהראה לו אותו, הידיים מתחברות שוב והנשיקה לא מאחרת לבוא. הוא עוטף אותי בנשיקה רכה, נוגעת לא נוגעת, מלאה בתשוקה עצורה, נעימה ומלטפת. אני מתמכרת. מוחי ריק. חלון בזמן נפתח ואין בו אף אחד חוץ מאריאל, ממני ומהרוח. מבטים כנים בעיניים וחיוכים שקופים משדרים נוחות. אנחנו קרובים, מלטפים, הוא מספר לי על עברו הלא פשוט, פיסה ועוד פיסת מידע ואני מתחילה להרכיב את הפאזל האינסופי שנמצא בבחור שמולי. אין רגע מביך, אין שתיקות, יש פתיחות מטורפת, יש חיבור, יש רגש ויש אותנו. נשיקה ארוכה ונעימה מתחילה להשתחרר ואנחנו כציידים השוחרים לטרף מתמכרים לה, נושמים אותה ומשחררים כל גבול, היא הולכת ומתעצמת. אני מרגישה אותו בכל גופי. עיני עצומות אבל אני רואה סביבי את כל הפרפרים הלבנים עפים, מרגישה את רוח משק כנפיהם סמוך לגופי ורואה את הגחליליות מלוות אותן למיזוג מושלם עם הכוכבים שמעלי שפתאום, נוצצים יותר. התשוקה עשתה את שלה, בגדים הוסרו, מגעים קטנים וטהורים של תשוקה נקייה נוצרו בין שני אנשים, שנפגשו כמה שעות קודם והרגישו, כל כך מהר, הכי ביחד בעולם. אין לי מושג איך עף הזמן והשעה כבר מאוחרת, יד ביד אנחנו חוזרים לרכב, לא מסתירים את החיוך, לא מסתירים את הנוחות ההדדית. אני מגניבה עוד מבט אחד לאותו שולחן, לאותו עץ מעליו ונושמת את רוח ההתרגשות, נפרדת מהקסם ונכנסת לרכב.

אנחנו מתחילים בנסיעה חזרה ואריאל אומר לי שקל לו איתי, כי אני אדם לא מאיים. אין לי מושג למה אבל אני מספרת לאריאל על אחד מסודותיי הכמוסים ביותר, על היותי מתנדבת בארגון של ילדים. אריאל עוצר את הרכב ומסתכל עלי, מחייך חיוך גדול ושטף של אינפורמציה הקשורה בנתינה וקבלה ופירושם בעולם הדת מוצא אלי את דרכו. הוא מספר לי על הצדדים הנמצאים בעולם הנתינה. יש את הצד היודע שהוא למי הוא נותן והצד היודע ממי הוא מקבל וכך הלאה, עד לאחרון, שלדבריו הוא הגבוה מכולם, הצד שאף אחד לא יודע בו מי הוא הצד השני. אני לא מכירה את הפירוש הזה אבל מבינה אותו ואומרת לעצמי לחשוב עליו שוב לעומק, יש בי הרגשה שזו לא תהייה שיחתנו האחרונה בנושא, אבל אני לא מעיזה לחשוב קדימה. ואנחנו ממשיכים בנסיעה. הוא מספר לי על חלומו לפתוח כפר נוער ואני משביעה אותו שכשזה יקרה, אני חלק מהפרויקט, לא משנה איפה אני נמצאת ואם אנחנו בקשר. הוא מבטיח. הידיים מחוברות ונפרדות רק כדי להדליק סיגריה, הדרך חזרה עוברת בשנייה ושוב אנחנו באותו חניון נטוש. כבר הרבה אחרי חצות והלוואי שהזמן היה קופא מלכת. אני מסתובבת לכיוונו של אריאל ושופכת את ליבי. קורה לי משהו שלא קרה לי כבר שנים, אין שום דבר שעוצר אותי מלספר לו מה אני מרגישה, שזו הפגישה הקסומה ביותר שהייתי לי בימי חיי וגם אם ממחר לא אראה אותו יותר, זה היה שווה כל רגע. שהוא בן אדם נדיר. שהייתה לי הזכות להכיר אותו. אריאל מחייך אלי  ואומר בביטחון מוחלט  "את תראי אותי" ונשיקה מתוקה מתקרבת לשפתיי ואני שוב, מתמכרת אליה, אליו. הוא מספר לי על מחשבותיו. שנינו מבינים שיש פה יותר מסתם חיבור מקרי של שני אנשים נשואים שהלכו לחפש כמה פרפרים וחלונות באתר כתום קצת הזוי באמצע החיים. יש פה חיבור, שחייב להימשך ולא רק ברובד אחד.

חזרתי הביתה מפוצצת אנדרנלין. גלשתי באינטרנט, קראתי את כל ההתכתבות שלנו פעם אחרי פעם, חיברתי אוזניות למחשב, נתתי לכחול לשיר לי שוב ושוב את "את אני והרוח" וידעתי, שבחרתי את השיר הנכון. שזה הפך להיות השיר של אריאל, שיר ליל נטף. הבטתי בשעון, היה כבר 3 לפנות בוקר. שאלתי את עצמי אם באמת התקיימה הפגישה קודם או שמא חלמתי חלום. לא הייתה לי תשובה חד משמעית, אבל כל פעם שעצמתי את עייני, הרגשתי את השפתיים המלטפות שלך, שוב נוגעות בי.

התעוררתי בבוקר לצליל SMS.

"ההיית, או חלמתי חלום...?"