מתחברים ליצר "חיים של יצירתיות ויצריות הם מלאים וטובים" כך מתמצתת שבי מדזיני – מטפלת באמנות פלסטית ומרצה בשלוחת אוניברסיטת לסלי – את הראייה שלה לגבי טיפול באמנות בפרט ואמנות בכלל. אם תשאלו אותה ועוד מאות מטפלים באמנות אחרים לגבי התחום בארץ ובעולם, כולם יעידו כי בעשור האחרון נוצר שם למקצוע שנולד מתוך האמונה שהטיפול באמנות מוציא דברים החוצה מהר יותר מגישות טיפול אחרות.
תיאטרון אחר את דרכה בתחום החלה שבי בתיאטרון, אך בחרה להתמקד דווקא בצדדים הפחות מזוהים עם התחום המשחקי. "מה שעניין אותי בתהליך העשייה זה פחות המשחק והבימוי אלא הרבדים המעמיקים יותר, הדברים האישיים שיוצאים החוצה, התחושות", היא נזכרת. מסקנות אלה הובילו אותה ללימודי פסיכודרמה וכשהגיע ללמוד בלסלי (עם ניסיונה הקודם בפסיכודרמה) בחרה במסלול הטיפול באמנות פלסטית והוקסמה מהתחום. הידע שרכשה בשני התחומים מאפשר לה היום לשלב בתהליך הטיפול גם אלמנטים מתחום הפסיכודרמה. "כאשר מטופל יושב ומצייר דמות כלשהי, אז אני אוכל להוציא את הדמות הזו החוצה ולשמוע מה היא אומרת – והשילוב הזה מאוד מעשיר את הטיפול", היא מסבירה. לצמוח מתוך ה'יש' על אף חיבורה הטבעי לשילוב בין הפסיכודרמה לאמנות הפלסטית, מתמקדת שבי בעיקר בכלי האמנות הפלסטית, מתוך הבנת האפקטיביות שלו. "כאשר ילד או מבוגר נכנסים אלי לטיפול, אני שולחת אותו, לאחר שיחת היכרות קצרה, ישירות לחומרים בכדי שיתחיל ליצור. וזה מדהים איך הדברים יוצאים מיד החוצה", מספרת שבי. לרוב, האלמנט המרכזי בציור הוא זה שיספר את סיפורו של המטופל, אך מסתבר שהאלמנט המצויר הוא לא הכל. "לא מדובר רק במשמעות התוכן של הציור אלא גם במשמעות החומרים בהם בוחר המטפל להשתמש והטכניקה עצמה". שבי מבהירה את השוני בין טיפול באמנות לטיפול פסיכולוגי קוניבנציונאלי: "יש משהו בטיפול באמנות שלא מדבר רק על ה'אין' ועל החולשה או הדיכאון. בגלל היצירה עצמה ישנו דיבור על הכוח, על ה'יש', על היכולת. יש יכולת לבנות משהו ממקום קשה נורא". לקפוץ למים העמוקים צעדיה הראשונים של שבי בעולם הטיפול לקחו אותה למקום מאתגר ומתגמל במיוחד - למרפאה לבריאות הנפש באברבנאל, שם טיפלה בבני נוער חרדתיים ודיכאוניים במשך כ7 שנים. היום היא משלבת את העבודה שם עם תהליך הלימוד בלסלי ומלמדת סמינר קליני באברבנאל. אל הסמינר מגיעים סטודנטים משנה ב' בלסלי ולומדים ,תוך כדי התנסות, על הטיפול באמנות - מה שמאפשר להם "לקפוץ למים" תוך כדי הלימודים. "מספר הסטודנטים הוא כמספר הילדים בטיפול" היא מסבירה. "אנחנו עושים עבודה קבוצתית המשולבת עם טיפול פרטני, כאשר כל סטודנט מקבל ילד קבוע למשך שנה ועובד איתו בהדרכתי". האהבה של שבי ללימוד באה בעיקר ממקום מפרה. "כשאני מלמדת אני גם לומדת המון. זה גורם לי לחשוב, להשתנות ולהקשיב לאחרים. הלימוד בלסלי עבורי הוא יותר אימהי במובן הזה שאני ממש מגדלת את הסטודנטים מהבסיס. אני מלמדת סטודנטים בשנה א' ואני מנסה לתת להם בסיס טוב כמו שאני נותנת לילדים שלי, כאמא – בכדי שהכניסה שלהם לעולם הטיפול תהיה מבוססת". ולאלו מאיתנו שלא רואים את עצמם כאנשים יצירתיים – אולי תופתעו לגלות מה יכול לצאת מכם בחיבור עם החומר. מה שבטוח – שבי גילתה. |