| קשה לי להאמין שזה קורה לי: אין לי מה לכתוב. אני, הבחורה שתמיד יש לה דעה בכל עניין, שכותבת, מדברת, מלמדת, מאלתרת, מוצאת את עצמי יושבת מול המסך ובוהה, מתקשה למצוא את המילים. נושאים עולים במוחי כמו דפים ריקים בשלל צבעים, המחשבות צצות ונעלמות כמו קו על הדף שהולך ודוהה לפני שהתגבש לכדי דמות או צורה. מה עובר עלי? סגרתי את החלון, יצאתי מהאתר והלכתי לישון מוטרדת. רגע לפני שנרדמתי הבנתי פתאום: זו מין ביישנות – כמו הנטייה שלי להתבלבל כשאני פוגשת במישהו שאני ממש מעונינת שיתרשם ממני לחיוב. ליתר דיוק, זה סוג של "פחד במה". כי זו במה – בעצם – המדיום הזה. מה שאני רושמת פה נגיש למאות אנשים. ומעבר לתמונה וכמה פרטים "יבשים" מה שאכתוב פה יהווה את הבסיס הבלעדי לרושם שאצור ולהחלטה שלכם: אותה כדאי להכיר. או שלא. לא הייתי מגדירה את עצמי כחסרת ביטחון. אני מודעת ליכולות שלי ולמעלות שבי. רוצה לחשוב שמודעת גם לרב המגבלות שלי. (לא כולן, מסתבר: זה עתה גיליתי עוד אחת). אני חושבת שאני מיוחדת, מקורית. אני חושבת שיש לי, כאדם, מה להציע. אבל אני גם בטוחה שזה – בסופו של עניין – נכון לגבי כל אחד ואחת. ובכל זאת, אם ברצוני לקחת חלק בהתרחשות שפה עלי "לשווק את עצמי" על ה"במה" הזו. הייתי על במות כמה פעמים בחיי. תמיד אני חווה מבוכה מסוימת. בכל פעם יש רגע אחד שבו אני משותקת: לא זוכרת מה לעשות או מה להגיד. ואז אני מתעשתת, מהר, כי הקהל שם, ממתין. פה זה היה יותר קשה. כאן הקהל נעדר. הוא יגיע, כנראה, אבל נמנעת ממני ההזדמנות לצפות בו, לקרוא אותו, לעמוד על תגובותיו תוך כדי ה"הופעה", ולעשות את הכיוונונים הקטנים שיתאימו אותה לציפיותיו. לא, אני לא מדברת על שקרים או צביעות, רק על הבחירות הקטנות האלו שאנו עושים יום-יום ובכל מעמד: איך לנהוג ומה לומר ומתי. אז עברו שלושה ימים עד שמצאתי מה לומר. אני יושבת וקוראת עכשיו את שכתבתי, ומסתבר שבמקום "הקמפיין" שלי – זה שמדגיש כמה אני נפלאה ומפרט את מגוון תכונותיי הטובות - כתבתי דווקא על חוסר בטחון, על חולשה, על חשש מדחייה, והחששות האלו בדיוק מביאים אותי להתלבטות: האם להעלות את הקטע לאתר, האם לחשוף דווקא את הצד הפגיע? אם אתם קוראים את הקטע הזה – החלטתי, מן הסתם, לפרסם אותו. אולי בגלל שאני אוהבת את האתגר שבלגבור על הפחדים שלי. אולי בגלל שבמחשבה שניה: את מי באמת כדאי לנו להכיר? את מי שמתאים לאידיאל שלנו: אנשים מצליחים, מוכשרים, מבריקים ויפים, או אולי דווקא אנשים כמונו: בעלי מעלות וחסרונות, שיוכלו להבין את הלבטים שלנו ואת החששות שלנו, לסלוח לנו על הטעויות שלנו, ולתמוך בנו ברגעים שבהם החיים לא מרקדים לצלילי חלילנו – כי גם הם יודעים איך מרגישים הרגעים האלה, וכי אולי דווקא בשל חולשותינו אנחנו אנשים שלמים. |