אני לא אוהב את הקיץ. החום הישראלי שואב ממני את כל האנרגיות, שגם ככה לא מצויות אצלי בדרך כלל בכמויות נדיבות. אני לא אוהב את חוף הים (החול, החול), לא אוהב בריכות (הכלור, הכלור), לא משתגע על אבטיחים (דביק, דביק). בקיצור, כל מה שבדרך כלל מזוהה עם הקיץ, לא מעורר בי ריגושים מיוחדים. לפחות הבחורות מתקלפות קצת מהבגדים, שזה בהחלט בונוס ראוי, אבל הייתי מוותר על חלק מהעור החשוף הזה לטובת עוד כמה מעלות למטה.

זה לא התחיל אתמול. עוד באירופה הייתי חרא של בנאדם. פעם, בשיעור חברה בבית הספר היסודי, התבקשנו, לקראת החופש הגדול, לכתוב מילים שמתקשרות לנו עם "קיץ". כולם כתבו "ים", "בריכה", "קייטנה", "אבטיח", "ארטיק" וכאלה. רק אני כתבתי "מזגן". מבחינתי, הבילוי הקייצי האולטימטיבי הוא לשבת בחדר ממוזג ולקרוא ספר, ושייחנק כדור הארץ. עם כל הנזק הסביבתי, אני עדיין חושב שמיזוג האוויר הוא אחת ההמצאות הגדולות בתולדות האנושות. אני מוכן לוותר על המכונית לפני שאהיה מוכן לוותר על המזגן. זאת כמובן בתנאי שימצאו דרך להתקין מזגנים בעגלות סוסים.

הבעיה היא שזה לא משתפר עם השנים. ואני לא מתכוון להתחממות הגלובלית, אלא להזדקנות הספציפית. ככל שאני מתבגר, כך אני מגלה פחות סבלנות כלפי העונה החמה, וגם הקיטורים שלי הופכים לפחות ופחות חינניים באוזני הסובבים אותי. מה עושים? מפסיקים להתלונן ומנסים לבדוק מה בכל זאת יש בקיץ הזה שכולם כל כך מתלהבים ממנו. אז כיביתי את המזגן, הרמתי את גופתי העצלה מהספה ושמתי פעמיי לעבר חוף הים. למרות מה שכתבתי למעלה, לא מדובר באירוע כה נדיר, ובשנים האחרונות אני נוהג לפקוד יותר ויותר את החוף. לא יודע למה, אבל החוויה הפכה לנסבלת יותר עם השנים. גם העובדה שיש לי נוף לים מחלון דירתי, גורמת לי להרגיש קצת פראייר: כל כך קרוב לקו המים, מה, לא אלך? בשביל מה אני משלם שכר דירה כה שערורייתי? בשביל שפרדי (החתול שלי) יתחכך בי כל היום? (הוא כזה נודניק לאחרונה).