בשעה טובה ומוצלחת החלטתי לעשות ביקור פתע במכס. למה שתמיד הם יפתיעו אותנו?

אני זוכר את הפעם הראשונה שקראו לי, "אתה- בו הנה, יש לך על מה להצהיר?", כאילו שזה קרה היום בבוקר, וזה קרה כל כך מזמן כשכולם רצו רדיו-דיסק לאוטו. אגלי הזיעה של סוף יולי מתעבים במבואות בית השחי במיוחד כשאני נזכר בחווית המכס ההיא שלימדה אותי בגיל צעיר לא להבריח רדיו-דיסקים. התחייבות שעמדתי בה ב-20 השנים האחרונות ללא חריגים. כל יום הוא מאבק, אבל התחייבות זו התחייבות!

אז צעדתי בבטחה בשבוע שעבר היישר למסלול האדום. כמה ישראלים שראו שפני אינן מועדות כתמול שלשום למסלול הירוק, ניסו להזהיר אותי בדרך. חלקם נתנו בי מבט של פליאה ("דווקא נראה ישראלי...מה הקטע שלו?") וחלקם מבט של זעזוע או רחמים.

עם כניסתי למסלול האדום ניכר היה שאינו זוכה למבקרים רבים, ומזוודת הסמסונייט שלי (אחריות לכל החיים) פילסה את דרכה בין כורי העכביש כמו מצ'טה ביערות הגשם בברזיל. לאחר שהגעתי למרכז המסלול האדום הייתי צריך להתרכז, ולא לאט התחלתי להבחין בפרטים הרבים מסביב, עד שיכולתי להעיד שהראייה שלי הסתגלה לגמרי לתנאי הסביבה החריגים. במיוחד העיקה בתחילה כמות החמצן הגבוהה באוויר שאינה דומה כלל לכמות החמצן במקומות מיושבים ומאויישים, או לכל מקום על כדור הארץ שבני אדם פוקדים דרך קבע. לרגע אפילו הבנתי את השיגעון של זצ"ל מייקל ג'קסון וכמיהתו לחמצן מזוקק. אולי אפילו הזדהתי עם בדידותם של אצני מרתון שיודעים שברגע שיפסיקו לרוץ יהיו כמו כולם ויוכלו לנהל שיחה מרתקת עם בריות אחרות, ולמרות זאת – ממשיכים לרוץ, גם אם הדבר מאלץ אותם להסתגר בדלת אמותיהם עד שהמרוץ יגמר.

"יש פה מישהו?" שאלתי – וקולי הדהד בחלל החמצן ("שששש...פפפהההה.....מיששהווו...").

סוף סוף הבנתי מדוע העניקו למסלול האדום את שמו- - -נורות אדומות נדלקו לפתע על הרצפה וסירנה עולה ויורדת העלתה בי את החשש שכעת, אין יותר אחורה, ואין לאן לחזור. ניגשתי לדלפקים הרבים והתחלתי לנקות אבק שהצטבר, כנראה מאז הביקור האחרון פה. מאוד התלהבתי לגלות רגש נוסטלגי כשהמחשבי הסינקלייר העתיקים חירחרו רעשים לא ברורים וחלק ממסכי המונוכרום התעוררו לחיים כשמטלית לחה שאילתרתי משקית ההקאה של חברת התעופה דלתה, רפרפה קלות על המקלדות הנושנות.

- "מי אתה ומדוע באת להפריע את מנוחתנו?", שאל קול שנשמע כאילו הגיע מגומחה בקיר שמולי.

- "אני? א..אא..אני רק באתי להצהיר על גיטרה שהבאתי מניו יורק", עניתי ושלחתי ידי לקייס הגיטרה כדי להסביר שפני לשלום ולא למלחמה.

- "יש לך קבלה?" – שאל הקול?

- "לא", עניתי והסברתי מייד, "זו מתנה מחבר".

-"בטחחח....", נעניתי וניסיתי להבין אם הקול המתכתי שזה עתה שמעתי הפגין ציניות, המאפיינת דווקא את בני האנוש, או פשוט כך נשמעים קולות מתכתיים. הקול המתכתי כחכח בגרונו, וראיתי לפתע דמות ממש קרובה אלי, מעבר לדלפק שמולי. הגשתי את הגיטרה בתוך הקייס שלה לדמות, לא לפני שעשיתי מחווה בשתי ידי שאותה ניתן לפרש גם בציביליזציות רחוקות כ- "לא לדאוג, אני לא חמוש, זו גיטרה".

בעת שהגיטרה עברה לגמרי לידיה של הדמות, החלו צצות דמויות רבות נוספות מתוך גומחות שניבנו כדי להיטיב את תנאי המחייה במכס האדום. אחת הדמויות סיכמה במהירות – "זה משומש, אבל לא 10 שנים, יצא מחנות העבודת יד של המפעל שלהם בקוריאה".  דמות אחרת פנתה אלי בגוף שלישי, "הוא רוצה להצהיר רק על גיטרה, או על עוד משהו?". עניתי בלי היסוס: "הוא רוצה להצהיר רק על גיטרה."

הדמות עם הקול המתכתי הנידה בראשה וכל שאר הדמויות נעלמו כלעומת שבאו, וכהרף עין.

-"תביא דרכון"

-"הנה"

-"תביא מספר סיריאלי של גיטרה"

-"הנה"

-"אני עושה לך 50%, כי זה משומש"

-"תודה, אפשר לשלם בכרטיס אשראי?"

-"כן, ואחרי זה, בבקשה תצא מפה"

לשמע המילים הללו התמלא ליבי שמחה. סתם העלילו עליהם סיפורים ועלילות. הם ככה פשוט כי הם פוחדים שיום אחד הם יהיו כמונו, במיוחד אם גם הם יחזרו מחו"ל עם רדיו דיסק לאוטו, ו-30 קרטונים של מרלבורו.