כותרות TheMarker >
    ';

    חביתה

    רשימות מהמחבת, מהלב ומעוד מקומות - בקצור, קולינריה ספרותית וחיים

    0

    קבורת לב

    16 תגובות   יום שני, 26/7/10, 20:56

    ''

     

     

     

    ''

     

    א.  בדרך המתפתלת על סיפי תהום, בפסגות הגבוהות של ההימליה ההודית, בגובה של כ-5000 מ' מעל פני הים, השיג אותי  ה-  SMS שבשר את מותה של חברה קרובה, שנגאלה מיסורים.

    לא אצליח להגיע להלוויה, אפילו לשבעה לא אגיע.

     

    לא בכיתי.  אי אפשר לבכות מול ההוד הנורא  של ההרים האלה -  עדי בראשית דוממים לנוכח שמחותיו ומצוקותיו של האדם.

    מה להם - בעלי לב אבן – ולנו. מה להם, הנשטפים במי מפלים, נהרות ופלגי אין סוף ולדמעות הקטנות שלנו. מה להם, לצוקי  הנצח ולהרף העין  של חיינו. גם אם נתאמץ,  לדגדג אותם לא נצליח.

    חבל על הדמעות, חבל על המלים  - זכות הדבור ניתנת כאן לדממה. שתקתי, אבל המחשבות בשלהן, אינן מרפות.

     

    "ג'האטור" , קבורת שמים , או מילולית "מתן צדקה לעוף השדה",  היא  צורת קבורה  טיבטית.  גופת המת מפורקת לפיסות קטנות, מונחת על ההר, טרף לבעלי חיים  ולבעלי כנף.

    רוב הטיבטים הם בודהיסטים המאמינים בגלגול נשמות. לפי אמונתם, אין צורך לשמר את הגוף לאחר המוות, או לאחר נטישת הנשמה. ההיפך הוא הנכון, כיוון שהגוף הנותר אינו אלא כלי ריק, יש לתיתו לחסדם של הנשרים.

    מוחי המערבי, האיסטניסטי, נגעל מתאור פרטי הטקס, אינו מסוגל להכיל קבורה כזאת, שלא לדבר על בצועה, אז חשבתי לי, נניח למח, נפנה ללב. כיוון שתמו  שלושים ושבע שנות חברות, אקבור את החברה שלי קבורת לב בהרי ההימלייה.

     

    האמנם תמו שנות החברות?

     

    ואולי ההיפך הוא הנכון.

     

    דווקא עכשיו, משתמו יסוריה ותם סבלם של הקרובים לה, שעמדו חסרי אונים מול גסיסתה הממושכת, מנסים לרצות, לשפר ולהקל -  לשוא כמובן, שום השתדלות לא תעזור כאן. שום הנחות, שום החלפות. אי אפשר להשביע רצונו של  גוסס, אי אפשר להסיר ממנו את שלמת  המוות, אי אפשר למות במקומו. להיפך, בעצם חיינו ובריאותינו אנחנו מנקרים את עיניו.

     

    דווקא עכשיו, משתם מאבק  הבשר על היכולת לאכול, לדבר, לנשום – אולי יכולים הנותרים מאחור, לעכל , להכיל, להבין וכך, דווקא, להחיות את המת,  לעטוף אותו בקורטוב של נצח.

    קברתי את החברה שלי בלב. זכרה  הוא המצבה האמיתית, כרטיס הכניסה לנצח. ואם יזכור אותי, מי אחרי מותי, יציב לי הוא בליבו מצבת נצח גם כן, כמה מתוקה תהיה נקמת הזכרון, כמה מתוק נצחונם של בני התמותה על האלים הגוזרים את מיתתם.

     

     

    ב. עם שובי לארץ מההימלייה, בשעה אחת אחר חצות, חכתה לי בשורת איוב נוספת: ידיד קרוב, חבר ללמודים, נפטר גם הוא מאותה מחלה ארורה.

     

    כיוון שאין דומים יחסי עם הידיד ליחסי עם החברה, התגובה שלי היתה שונה ואחרת.

    אחרי שקלטתי (אם אכן, קלטתי) את ההודעה, נעור בי רצון עז, לטלפן אליו מיד, להודיע לו על מותו שלו.

     

    מי כמוהו יבין את צער אובדנו, מי כמוהו  ידע להשתתף בצערי, מי כמוהו ידע את טיב היחסים בינינו.  למי עוד יכולתי להתקשר בשעה אחת בלילה אחרי חצות, להודיע לו על מותו, הרי חוץ ממנו הכל ישנים, אעיר אותם, אטריד אותם באמצע הלילה באבלי. מי עוד חוץ ממנו יפרוץ בצחוק לנוכח  בשורה על מותו שלו בטלפון.

     

    רבות ומוזרות מחשבות בלב איש, על אחת כמה וכמה בלב אשה, על אחת כמה וכמה בליבי. מה פתאום המחשבה המוזרה הזאת, מנין, איך ולמה  צצה לי.

    גם בהלויה שלו לא השתתפתי, לשבעה הצלחתי להגיע, אבל הצורך לחלוק אתו את מותו לא מרפה ממני.

     

    "היי דיק," הייתי אומרת לו,  "מצטערת על השעה המאוחרת, אבל כרגע דניאל הודיע לי על מותך, אני לא מסוגלת להכיל לבד את הידיעה המחורבנת, אני חייבת לשתף אותך, עכשיו, בדיחה שכזאת, שלך, של אלוהים, של השד יודע מי. לא יכולת להתאפק, לא די שמלי מתה  בהימלייה, גם אתה היית מוכרח. לא יכולת להתאפק עד שאחזור, עד שאגיע, עד שאתאושש, אפרוק את הצ'ימידאן, אעשה מקלחת, אשטוף מעצמי את הג'יפה. מה בער לך כל כך להגיע לשם, מי אמר, ששם טוב יותר. איפה תמצא לך ידידה, שככה תפסח על רגע מותך, באלגנטיות שכזאת, בגובה של 6000 מ', בהימלייה. ככה מתנהג חבר, מת, נעלם וזהו. אפילו לא עונה לטלפון. הגזמת , דיק, הגזמת. לך טוב עכשיו, אבל מה איתי, את מי אשתף באבלי. מי אני, רק  ידידה, הרי אינני שאה ג'האן המוגולי, לא אוכל להתאבל  עליך כל ימי, לא אבנה לך טאג' מהל, הוא כבר נבנה לאחרת. אז איך, איך אתאבל עליך, בלעדיך?"

     

    ואולי, טוב שכך, טוב להתאבל עליך בלעדיך, הכל ביני לביני בלי הפרעות, בלי התערבויות, בלי תכתיבים שלך, בלי צורך לעשות שום פוזה.

     

    קשה להודות וקשה לכתוב על כך, אבל אולי רק אחרי מות, בשל המרחק החדש, בשל הפרספקטיבה, אפשר לקיים את החברות כמו שצריך,  כפי שהיינו רוצים לחוות אותה, ולא כפי שחוינו אותה -  טהורה, מושלמת, בלי חריקות. אולי דווקא מותו של הקרוב מאפשר את סלוק המחיצות, מקרב את החסר, הופך אותו לחלק מאתנו, איבר מאיברינו, הרהור טהור, גרגיר בלב, שאינו תלוי בגחמות המציאות הנכפית עליו.

     

    אולי בשל כך, התקבע המנהג היהודי, אחרי מות – קדושים אמור.

     

    בתמונות: הרי ההימליה – מה להם ולנו – צלום – באבא יאגה

     

    © כל הזכויות שמורות לבאבא-יאגה

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (16)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        19/9/13 23:43:

      צטט: philia 2013-09-19 22:32:05

      הר ענק.

      תמונות נפלאות.

      כתיבה נהדרת.

      ו... צעדים קטנים.

       

      כן. נעליים. 

      כתבת מקסים!

       

      טוב שהגעת לכאן ושמחה שקראת

       

        19/9/13 22:32:

      הר ענק.

      תמונות נפלאות.

      כתיבה נהדרת.

      ו... צעדים קטנים.

       

      כן. נעליים. 

      כתבת מקסים!

        5/10/10 06:27:
      יקירה,

      מותה של מלי עוד גדול עלי.
      גדול מכדי שאוכל לדבר עליו או לכתוב משהו.
      תודה שכתבת.

      אירי
        28/7/10 22:48:

      צטט: anaatti 2010-07-28 10:43:42

      תחושות מאד עוצמתיות..
      אובדן הוא מיכלול אדיר בזה...

      נכון, מכלול של רגשות סותרים זה את זה, שלכאורה קשה להבין, איך אפשר להכיל אותם יחד 

        28/7/10 10:43:
      תחושות מאד עוצמתיות..
      אובדן הוא מיכלול אדיר בזה...
        27/7/10 22:55:

      צטט: dafone 2010-07-27 22:48:01

      הפוסט הזה רגיש וחכם וכל כך מדבר אלי.

      ומאחר ואני מאמינה בהישארות הנשמה, די טבעי לי המנהג לשוחח עם מי שאינם, לשאתם בלב ומדי פעם לאחוז בזיכרון לנגד העיניים ולקיים את חלקי בדיאלוג.

       

      דפנה.

      תודה רבה, דפנה, גם אני כבר מנוסה בכגון אלו. לפעמים מאמינה יותר, לפעמים פחות. תלוי בתקופה 

        27/7/10 22:48:

      הפוסט הזה רגיש וחכם וכל כך מדבר אלי.

      ומאחר ואני מאמינה בהישארות הנשמה, די טבעי לי המנהג לשוחח עם מי שאינם, לשאתם בלב ומדי פעם לאחוז בזיכרון לנגד העיניים ולקיים את חלקי בדיאלוג.

       

      דפנה.

        27/7/10 10:44:

      צטט: זירעונית קוסמית 2010-07-27 07:39:01

      "אולי בשל כך, התקבע המנהג היהודי, אחרי מות – קדושים אמור"

      העברת אובדן כפול בעוצמה
      כמרומי ההימליה

      מחבקת אותך*

      תודה רבה על החבוק ועל הרגישות שלך

       

        27/7/10 10:43:

      צטט: לחישת הלב 2010-07-27 09:37:39

      נוגע ומרגש.
      חשתי את ההוד במילותייך.
      אולי בשל כך, התקבע המנהג היהודי,
      אחרי מות – קדושים אמור.
      כמה נכון.
      תודה.

      תודה על המלים החמות, אולי תהיי חברה?

       

        27/7/10 09:37:
      נוגע ומרגש.
      חשתי את ההוד במילותייך.
      אולי בשל כך, התקבע המנהג היהודי,
      אחרי מות – קדושים אמור.
      כמה נכון.
      תודה.
      "אולי בשל כך, התקבע המנהג היהודי, אחרי מות – קדושים אמור"

      העברת אובדן כפול בעוצמה
      כמרומי ההימליה

      מחבקת אותך*
        26/7/10 22:25:

      צטט: באבא יאגה 2010-07-26 22:07:20

      צטט: אחר40 2010-07-26 21:25:52

      יש מקומות שאפילו אפיקורס כמוני חש בקיומה של אלוהות

       אלא מה, אולי אתה מאמין מחופש

       

       

       

      בניגוד לאיינשטיין אני מאמין שהמשחק העיקרי של אלוהים הוא קוביות 

        26/7/10 22:07:

      צטט: אחר40 2010-07-26 21:25:52

      יש מקומות שאפילו אפיקורס כמוני חש בקיומה של אלוהות

       אלא מה, אולי אתה מאמין מחופש

        26/7/10 21:25:
      יש מקומות שאפילו אפיקורס כמוני חש בקיומה של אלוהות
        26/7/10 21:10:

      צטט: נירית גלעד 2010-07-26 21:07:45

      נגעת לי בלב.
      תודה

      אני מודה לך על התגובה

       

        26/7/10 21:07:
      נגעת לי בלב.
      תודה

      ארכיון

      פרופיל

      באבא יאגה
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין