למצוא חניה בתל אביב זה בדיוק כמו למצוא אהבה בתל אביב.

עכשיו, מי אמר שאין חניה בתל אביב?

העיר מפוצצת חניונים. כל שני רחובות יש חניון. אבל מה, כולן חונות בחניונים ואת לא רוצה להיות כמו כולן. את רוצה את החנייה הכי הרד טו גט שיש - מתחת לבית, כחול לבן והכי גדולה שיש. אז את יוצאת לחפש אותה ועושה סיבוב ועוד סיבוב ועוד רונדל ועוד רונדל ובסוף את מוצאת אותה - את החנייה המושלמת ואת חונה. הבעייה היא שאחרי כמה זמן משהו מרגיש לך שאת יכולה למצוא חנייה יותר טובה - יותר גדולה, יותר קרובה לבית, אבל לכי תעזבי את החנייה שך אחרי שהוא לקח אותך  לסופש בטורקיה. אז את נשארת, בינתיים,  עד שיהיה לך אומץ לעזוב.

בסוף את עוזבת ויוצאת לחפש אחרי החנייה המושלמת ואת יוצאת  לסיבוב ועוד סיבוב ואחרי שעתיים של סיבובים את מבינה שלא רק שלא תמצאי חנייה יותר טובה, גם את זאת שעזבת כבר תפסו. בסוף את מוצאת איזה משהו - שני שליש כחול לבן, שליש אדום. עכשיו, את יודעת שלחנות באדום זה בדיוק כמו לצאת עם הבוס - את יודעת שאת תחטפי על זה קנס בבוקר, אבל את אומרת לעצמך - אני אחנה פה רק ללילה. חוץ מזה, כבר שלושה חודשים לא חנית, את כבר חוגגת בתולדת. בבוקר את אכן חוטפת דוח, חתיכת קנס, ואז את נשבעת לעצמך שזהו, את את הלקח שלך למדת, את יותר בחיים לא חונה באדום לבן. מעכשיו את חונה רק בחניוניים.מה רע בחניונים? זה בטוח, נגיש ויחסית קרוב. אבל מה, עד שנזכרת, כבר הכל תפוס, אז את שוב יוצאת לחפש חנייה. אחרי שעתיים של חיפושים, את עייפה, רעבה ומתה להשתין. את תופסת את הראש בין הידיים ואומרת לעצמך ביאוש שזהו, עכשיו לא מעניין אותך כלום, את עכשיו חונה איפה שיש - על המדרכה, על אי תנועה, בתוך המזרקה של כיכר רבין, על הגג של הקאמרי. העיקר לחנות. את מוכנה לשלם 500, 1000, 2000 שקל קנס רק בשביל לחנות. את חייבת חנייה, כאן , עכשיו, הלילה, כן הו כן, חנייה.