אומרים שהצעד הראשון לטפל בדברים הוא להודות בקיומם. את הצעד הזה עשיתי לפני שנתיים בערך על כורסא של פסיכולוג והתחלתי לשפוך את סיפור חיי המרגש עד דמעה. אבל בנימה רצינית לאחרונה אני חושבת יותר ויותר שאולי להודות שעדיין יש לי בעיה יהיה צעד לא פחות חשוב. היו לי הרבה מחשבות על פתיחת בלוג, התלבטתי הרבה בקשר למה הנושא שלו צריך להיות, מה אני אכתוב בו שיהיה שונה מכל בלוג שניהלתי עד עכשיו. היום אני יודעת ששום דבר לא צריך להיות שונה. אם עד עכשיו כל בלוג שלי התמקד בכמה שרע לי ואני לא מצליחה לשנות כלום בחיים שלי, אז זה ימשיך להיות אותו דבר.. אבל אחרת.

לפי פסיכיאטרית שראתה אותי לאיזה איבחון פעם אני חרדתית, חרדתית ברמה שדורשת תרופות. אני לא יודעת כמה אנשים היו מקבלים כזאת אמירה בהבנה, אני בהחלט שלא קיבלתי את האמירה הזו בהבנה וגם לא חזרתי לסיים את האיבחון בגלל זה. אני מעולם לא חשבתי לקחת תרופות לטפל בבעיות החרדה שלי ואני פשוט מתמודדת איתם או שלא. עצם האמירה שלה שאני צריכה תרופות לנהל את רמות החרדה שלי די גורמת לי לחרדה נוספת למרבה האירוניה. אז חשבתי להתמקד בזה קצת, אולי לפרוס את הדברים בצורה מסודרת יעזור לי לעשות סדר בחיים המאוד לא מאורגנים שלי. ואולי לכתוב על חרדה יגרום לי להבין את המקורות שלה ואיך לגשת לדברים בצורה חדשה. אולי.

אז זהו זה, זה הבלוג שלי, על חרדה ופחדים. הולך להיות כיף...